תמיד האמנתי ואמרתי לעצמי שמה הטעם להיקשר לאנשים, זה רק מעצים את הכאב כשהם עוזבים את העולם. חשבתי את זה במיוחד בהקשר להורים כי הם האנשים הכי קרובים וקרוב לוודאי שהם יהיו הראשונים ללכת.

אבל עכשיו אני אומרת - כשהם ילכו, הצער יהיה חצי על עצם זה שחדלו להתקיים, וחצי על זה שלא הספקתי להכיר אותם ולחוות איתם לפני שהלכו. קודם לא ראיתי את זה, לפחות לא בבהירות כזאת. עכשיו אני אומרת להתמסר בכל לב, להיות פתוחה לחלוטין, פגיעה לחלוטין, כי רק איתם אפשר, כי איתם אפשר ללמוד מזה הכי הרבה ולהפיק מזה הכי הרבה סיפוק. לאהוב בלי שאלות, למה לא לעזאזל. מה הפחד. כשהם ילכו, יהיה המון כאב בכל מקרה, זה שהיה לי קשר חזק במיוחד איתם לא ישנה את גודל הכאב, רק יגמד את תחושת ההחמצה.

למה לא הבנתי את זה עד עכשיו, יש הרבה שכבר הפסדתי.

שרוף כחד והפק. מינימום פלנטריום. מה הפלא שחונקים עכברושים. יש להם דלק לשנים. כשאיש אחד מנסה לגעת, כל השאר מנסים, וזה הורס את הנסיון לבנות איזשהו מבנה חוקי, מכווץ את כל היקום לשבריר פעולה מינורית, מבטל דחף לשיר. חוף פרעושים. חומץ אדום הסתרק מרוב אושר, וכתב במחברת: יום - חושך, בינה - חשמל, טנק - יוגה. עד כמה שאפשר לשדר את זה, זה בונה את עצמו, רגע רגע, מן המרחק הרדום.