גרושים ושונים

קודם כל - זה. 

ועכשיו - למה:

מבין כל הדמויות של חברים אני הכי מתחבר לצ'אנדלר, מכיוון שכמוהו אני מרגיש שאני לא בדיוק מבין את חוקי המשחק המסובך הזה בין גברים ונשים, וכמוהו אני מפחד שאני אגיד פתאום משהו שהוא כל כך לא במקום שכולם יסתכלו עלי בהלם - רק שאצלי אין צחוק ברקע.

באחד הפרקים המוקדמים (אני לא זוכר איזה, ולא מצאתי קישור לה ביוטיוב) החברים מדברים על מתי בפעם האחרונה כל אחד מהם בכה, וצ'אנדלר אומר שהוא לא בכה מאז שהוא היה ילד, וכולם - בעיקר ג'ואי - אומרים לו שהוא מת מבפנים. אני חייב להגיד שאני מבין את ההרגשה - אחרי הכל למעט מקרה בודד אצל הפסיכולוגית שלי גם אני לא בכיתי כבר המון זמן. אפילו לא במהלך כל תקופת הגירושין, במשך חצי השנה שהיא לא נתנה לי לראות את הילדים, בכל הפעמים שהיא הייתה נעלמת איתם כשהיה תורי לקחת אותם לשבת - לא מצאתי בתוכי רגש מספיק כדי לבכות.

אני לא מבין רגש. אני מביט בעולם סביבי, באנשים שאני עובד איתם, ולכולם זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם ואני לא מבין איך הם עושים את זה - איך הם יודעים כמה רגש להפגין בלי להגזים מצד אחד ובלי להיות אפתי בצד שני. זה כאילו שהגעתי לבית ספר חדש וכולם יודעים איפה כל דבר נמצא ומכירים את השירים ואני עומד בצד ומנסה למלמל מילים כדי שלא ישימו לב שאני שונה אבל לא באמת מבין מה קורה.

אבל מה שהכי מפחיד אותי זה שאולי פשוט אין לי את זה. אולי אין לי רגש ואולי בגלל זה אני לא שייך. אולי אני מת מבפנים. האמת היא שהכל נשפט אצלי בצורה מאוד שכלית, ודי מרגיז אותי שאנשים לא מתנהגים בצורה הגיונית כי אני לא מבין מה סולם השיקולים שלהם, ואם אני לא מבין איך אני יכול לנצל אותו?

לנצל היא אולי מילה חזקה מידי, אבל בפגישה האחרונה הפסיכולוגית שאלה אותי אם כל שיחה שלי עם אנשים אחרים היא משא-ומתן והתשובה שלי הייתה שהרבה מאוד כן, אחרי הכל כולנו רוצים משהו - ואם תחשוף את כל הקלפים שלך מייד בהתחלה בטוח תפסיד - כי עמדות פתיחה בדיון הן אף פעם לא מה שתקבל בסוף. אז כן - אני מתייחס לכמעט כל שיחה כמשא ומתן כי אני לא מבין אחרת, ואני מתחיל לפחד שאולי בגיל שלושים פלוס כבר מאוחר מידי להשתנות...