גרושים ושונים

יצא איכשהו שאני נמצא בעמדה ייחודית:

יש קרב אדירים מאחורי הקלעים במשרד בו אני עובד, אבל אין לא שום השפעה עלי. אני לא נוגע לעניין, לא יכול להשפיע עליו ולא מושפע ממנו. מה שמאפשר לי להביט מהצד ולעשות כמה אבחנות:

1. אנשים הם צבועים. זה נשמע רע, מכוער או לא הוגן אבל זה המצב, בטח כשהם עובדים יחד וצריכים להמשיך לעבוד יחד למרות הסיכסוכים שלהם. אני לא מאשים: הם חייבים להמשיך לתפקד, אחרת החברה תיפגע, אבל מצחיק לראות איך הם מתייחסים אחד לשני פנים מול פנים לעומת מאחורי הגב.

2. האנשים המקצועיים באמת לא יקודמו. זה נובע מהעובדה הפשוטה שבכל מחלקה יש בדרך כלל עובד/ת אחד/ת, שהוא כל כך טוב בעבודה שלו שברור שאם הוא יקודם העבודה במחלקה תיפגע קשות. לכן, למרות שמגיע לו/ה, כי הוא עובד הכי קשה, הוא לא יקודם. מי יקודם במקומו? הסעיף הבא:

3. העובד התחמן יקודם. תופעת התחמנות מוכרת כבר אלפי שנים, מאז שקין אמר לאלוהים "אני? מה אני עשיתי?". העובד התחמן יעשה מה שהוא יכול כדי לבלות כמה שיותר זמן עם הבוס, ואם העובד הוא במקרה עובדת, והבוס הוא לא בוסית... נשאיר את זה כאן.

4. בגלל שאני לא מעורב, כולם באים להתוודות אצלי. נהייתי ממש כומר הווידוים של המשרד. לאף אחד אין בעיה לחלוק איתי מה שהם רוצים להוריד מהלב, תחת הבטחה כבדה "ואתה לא מעביר את זה הלאה בחיים, ברור?". אם הייתי שולח מייל משרדי ובו פירוט של כל פעולות החבלה והתיחמון שאני יודע עליהם, ראשים היו עפים. מייד אחרי שהכאפות היו מפסיקות לעוף.

5. השעיר לעזעזל אף פעם לא יודע שהוא כזה. יש מישהו, שנדמה לא שהוא קיבל תפקיד ממש טוב, גם אם לא בכיר באמת. אבל האמת היא שהטעות הראשונה שתהיה, תבוא על חשבונו. כולם יבואו אליו ויגידו "איך הרשת דבר כזה, זה בתחום האחריות שלך", ויעיפו אותו במקום את המנהל שלו, ששם אותו שם בדיוק למטרה זו. עצוב, אבל נכון.

אני עוקב בעניין אחרי הקרב, ובטח עוד אדווח מאיזור הקרבות שוב.

כאן טרוי נייטסטאר, רמת השרון, ישראל.