גרושים ושונים

בואו נדבר רגע על העבר שלי.

במדויק יותר, על הנישואים שלי.

במדויק עוד יותר, על סוף הנישואים שלי.

במדויק הכי יותר, על למה הם נגמרו.

רבנו המון לקראת הסוף. על כסף, על פוליטיקה, על מה לשמוע ברדיו, על אוכל, על מי ישטוף כלים, מי יקפל כביסה, מי ישטוף בית. הפתרון שלה תמיד היה להפסיק לריב וללכת לעשות את זה בעצמה, אפילו אם השעה הייתה אחת בלילה ואני לא עבדתי למחרת, ואמרתי לה שאני אעשה את זה בבוקר. היא הייתה קמה ועושה הכל בעצמה. בלי לדבר איתי גם אם הייתי קם ומנסה לעזור. היא הייתה לוקחת לי את המגב ועושה בעצמה. באיזה שהוא שלב הפסקתי לנסות.

היה לי קשה למצוא עבודה טובה. מצאתי כל מיני חצאי משרות, אבל זה אומר שחיינו בעיקר על המשכורת שלה. ואז מצאתי משרה בבית ספר לחינוך מיוחד ללמד אנגלית, ואני לא למדתי הוראת חינוך מיוחד ולא הוראת אנגלית, אבל להם היה חוסר במורים ואני הייתי מורה צעיר וזמין וזה הספיק להם. התוצאה הייתה תסכול גדול מאוד מצידי, התדרדרות של הכיתה ואני לקחתי חופשת מחלה בלי להגיד לה והלכתי לחפש עבודה אחרת. לא אמרתי לה כי ידעתי שזה יגרור סבב חדש של ריבים, וקיוותי למצוא עבודה אחרת וטובה יותר ולבוא אליה עם תוצאה מוגמרת.

מנהל בית הספר התקשר יום אחד הביתה בזמן שהייתי בראיון עבודה ושאל אותה איך אני מרגיש.

כשהגעתי הביתה היה ריב ענק, ובסופו היא שאלה אותי מתי אני מתכוון לעזוב את הבית, כי היא מסתבר כבר הייתה בפגישה בנעמ"ת ובקשה עזרה במציאת עו"ד טוב לגירושין. זה היה יום רביעי. ביום חמישי ישבתי לשיחה עם הבן שלי, שהיה אז בן 5, והסברתי לו שזה שאני עוזב את הבית לא אומר שאני לא אבא שלו יותר, ואני עדיין אוהב אותו מאוד. בחודש שאחר כך, כל שיחת טלפון עם הילדים שלי הפכה מהר לבכי, שלי ושלהם. היא הייתה שומעת את הבכי, לוקחת את הטלפון וסוגרת.

התחלנו הליכים משפטיים בבית הדין הרבני בירושלים. היא בחרה עו"ד שקיבלה תשלום לפי פגישה, אני מניח כי היא חשבה שזה יהיה עניין פשוט, הרי עד היום לא התנגדתי לשום החלטה שלה. אבל אני כבר שכרתי עו"ד משלי, וכך התחיל הקרב המשפטי.

במבט לעבר רואים דברים שלא רואים בזמן אמת. למשל, העובדה שהיא הייתה בהריון שהתחתנו, נראתה באותו זמן סבירה, כי באמת לא נזהרנו, אבל במבט לאחור אני שואל את עצמי האם היא ידעה שהיא בהריון, כי אחרי החתונה, כשהלכתי איתה לגניקולוג, היא קבלה את החדשות בקלות מרשימה.

וגם - לפני שהתחתנו היינו חברים כמעט שלוש שנים. במהלך הזמן הזה היא זרקה אותי שלוש פעמים, פעם אחרונה ממש לפני הטירונות שלי, ואז לא היינו ביחד כמה חודשים, במהלכם היא יצאה לפגישות עם אנשים אחרים. ואז היא החליטה שהיא מקנאה, כי אני התחלתי באיזה מין קשר-לא-קשר עם חיילת אחרת בבסיס, ורצתה להיות שוב ביחד, מה שהוביל בסופו של דבר לחתונה. קרבות היו גם אז, סביב עניין החתונה, הבית, כמה דתי היה הבית המשותף שלנו.

במבט לעתיד הכל נראה אז ורוד. הייתי בטוח שהכל יהיה בסדר, כי היא אוהבת אותי, ואני חשבתי שאני אוהב אותה, כל הסרטים האמריקאים מלמדים אותנו ש"אהבה מנצחת הכל", לא?

היא למדה מנהל עסקים, ואני עבדתי בשמירה ולמדתי להיות מורה. קנינו בית בבית שמש, כדי להיות קרובים להורים שלה בירושלים, והחיים נראו כאילו הם עולים על המסלול, אבל אז התברר שחתונה לא פותרת בעיות, אלא רק יוצרת חדשות.

והנה אני היום, תשע וחצי שנים אחר כך, גרוש פלוס שניים, מנסה להתחיל את החיים שלי מהתחלה. האם עשיתי הכל כמו שצריך? וודאי שלא. האם הייתי עושה דברים אחרת אם הייתי יכול? סביר להניח שכן.

אני מנסה עכשיו לעשות סדר בחיים שלי, ולהכניס את החיים שלי לשיגרה חדשה. אני אוהב שיגרה. זו כנראה הסיבה שבגללה אהבתי כל כך את השירות הצבאי שלי.

נקודה מעניינת ששמתי לב אליה עכשיו - אני מעדיף לעבוד לבד, או יותר נכון, החיים מכוונים אותי לעבוד לבד. הייתי החימושניק היחיד במקצוע שלי בבסיס, עבדתי כמאבטח בבית ספר (גם לבד), ואין בודד ממורה בכיתה. וגם בתפקיד שלי עכשיו אני לבד. אני בקשר עם הרבה אנשים, אבל אני לבד בתפקיד שלי בכל המערכת. מוזר, כי אני מחשיב את עצמי אדם חברותי.

זה היה כבד, לא?

בואו נשחרר קצת את האוירה, עם תמונה מקסימה שמצאתי:

ובברכת חפירה נעימה, יום טוב לכולם!