גרושים ושונים

ראיתי סרט ישן של היצ'קוק אתמול. הסרט מדבר על שני אנשים שמנסים להוכיח שהם יכולים לרצוח ושאי אפשר יהיה לתפוס אותם. הם עושים טעות ומנסים להשוויץ, ואז תופסים אותם. אבל אני נשארתי ער חצי לילה, וזו התוצאה:

לא האמנתי כמה קל זה יהיה. כשחושבים על זה, צריך בסך הכל להקפיד על כמה פרטים, ואז אין סיכוי שיתפסו אותך. להכין הכל מראש, לא להשאיר עקבות, לא להשאיר טביעות אצבעות, לוודא שאין עדים, זה הכל. הפשע המושלם. בלי שוד, בטח בלי אונס, בלי הכרות מוקדמת, בלי סיבה. חוץ מהסיבה האמיתית, כמובן – ההוכחה שאתה יכול.

מתחילים בהכנות: צריך לקנות כיסויי מושב חדשים, עדיף אדומים, ולשלם מזומן. הכי טוב לקנות בחנות ממש גדולה כמו אייס, ועדיף בסניף רחוק מאיפה שאתה גר. לקנות מיכל של חומר הצתה, וגם מטף כיבוי קטן, באותה חנות. מיכל אחד ומטף אחד יספיקו. להכין את האוטו כמובן – נעילה מרכזית היא חובה בדבר כזה, וגם לדאוג לחגורת בטיחות גמישה וחלקה. במושב שליד הנהג, לפחות. אם הכל ילך בסדר, לא ישארו סימנים באוטו, הכי גרוע כמה שערות או ממש מעט דם. צריך לנקות את האוטו אחר כך, אבל זה אחר כך, עוד לא הגענו לשם. כדאי שיהיה אקדח הלם, חשמלי כזה, כדי לרכך את ההתנגדות בהתחלה. בסוף זה כבר לא חשוב, היא כבר לא יכולה להתנגד.

כל יום חמישי עומדים שם בטרמפיאדה כמה אנשים. לפעמים שניים, שלושה, ולפעמים אחד. באותו יום הייתה רק היא. זו צומת עמוסה, אבל למרות התאורה היא די חשוכה. אני עוצר אחרי הרמזור והיא פותחת דלת. "לנתניה?" "מצויין, תודה רבה". נוסעים. אף אחד לא זכור שראו אותה עולה לאוטו שלי. כי האוטו דומה לאלפי מכוניות, והצומת מספיק חשוכה כדי שאף אחד לא יזכור איך היא נראית. דווקא נראית נחמדה, בת שירות לאומי. מספרת שהיא גרה בנתניה, עובדת בבית ספר בשדרות. מאוד ציונית כזאת, מתלהבת ופוליטית. אני מחכה לחלק החשוך יותר בכביש, ואומר לה שנדמה לי שיש פנצ'ר, ואני רק אעצור רגע לבדוק. אני עוצר בצד הדרך, משחרר את החגורה שלי, פונה לדלת ומוציא את המחשמל. במהירות, מכה אחת ללחי עם המחשמל. היא רועדת, ואני זורק את המחשמל למושב האחורי, ומתחיל לחנוק אותה, משתמש בעמודים שמחזיקים את משענת הראש לחיזוק האחיזה. זה לא לוקח הרבה זמן עד שהיא מפסיקה להילחם, וגם כשהיא נלחמת זה לא הרבה. מכות החשמל האלה אלימות ממש. כל הסיפור לוקח 3 דקות.

ועכשיו, לטיפול שאחרי: קודם כל כפפות. ואז, נסיעה רגועה ליער קטן, שביל עפר ארוך ותחנת פיקניקים, שבשעה כזאת של הלילה כבר ריקה מזמן. להוציא אותה מהאוטו, להפשיט ולהניח על האדמה. זה לא עניין מיני, אבל לראות אותה ערומה ככה על אדמת היער בכל זאת עושה משהו. כל הבגדים שלה בערמה, להרטיב בנוזל הצתה, להדליק. לזרוק את הגפרור לתוך הערמה. לא להשאיר עקבות. לשפוך עליה את מה שנשאר בבקבוק חומר ההצתה, בעיקר על הצוואר, כי שם נגעתי בה ואולי יש טביעות אצבעות. להצית. לזרוק את הגפרור לאש. אחרי שהצוואר שרוף לגמרי, להפעיל את המטף ולכבות את האש. לחזור לאוטו, להניע ולנסוע הביתה. לזרוק את המטף הריק בפח של בניין שכן. וזהו.

זה משעשע להיות מסוגל לחזות את הכותרת של אתרי החדשות באינטרנט מראש: "רצח מחריד ליד נתניה: נמצאה גופת צעירה כשהיא עירומה ושרופה. המשטרה חושדת שמדובר ברקע לאומני."

פעם אחד ודי. אסור לחזור על זה אף פעם, כי רצח חד פעמי, מבוצע ע"י אזרח נורמטיבי, ללא טביעות אצבע או סימני הכר אחרים, כמעט בלתי אפשרי לפיענוח.

אבל הנה, הוכחתי שאני יכול. אי אפשר לקשר אותה אלי, כי אין קשר. סתם, טרמפיסטית. אחת מאלף. לא ראיתי אותה קודם בחיים, לא מכיר אותה, לא שונא אותה. קורבן רנדומאלי.

250 ש"ח והוכחה לכל החיים שאף אחד לא יכול עליך.

לא, זה לא קרה.

לא, לא הרגתי אף אחד.

אבל תודו שהרעיון מהמם. לא במובן הנחמד, אלא מהמם - גורם להלם.

ולדעתי, זה אכן עד כדי כך קל...