הסיבה שבגללה תפוז סוגרים את הבלוג, היא איום בתביעה של מיליוני שקלים נגד תפוז במידה והבלוג נשאר באויר.
מנהלי תפוז עושים את החשבון הבא: "נניח", הם אומרים איש לרעהו, "נניח שבבית המשפט התביעה תתקבל. זה אסון! הנזק הוא מיליוני שקלים. נניח שהתביעה לא תתקבל, אנחנו עדיין נהיה תקועים וקבורים בסבך של תביעות משנה, החלטות ביניים, צוי מניעה, הסרה, איסור ושיבצור, פסיקות מחטף ומחטפי פסיקה. ולמרות שנקבל חזרה את דמי המשפט, זה לא יכסה רבע מהזמן והמאמץ שעדיין נצטרך להשקיע. ואם נוריד את הבלוג, נהיה חשופים לתביעה מצד בעל הבלוג, אולי. אבל הנה רעיון", הם נדים זה לזה בראשם וטופחים על צד אפם, "אם נגביל את הבלוג מטעמים של עריכה וחשש מפגיעה בחוק לשון הרע, עד כך שבעל הבלוג עצמו יחליט לסגור אותו, הרי הכל מצויין!"
וכך עשו.
אני לא מאשים אותם. זה הגיוני. אני מניח שיש מצב שאולי גם אני הייתי נוהג כך. אחרי הכל, כמי שהיה עד לא מזמן בצד הנתבע של מערכת המשפט הישראלית, אני יודע כמה דורסנית היא יכולה להיות.
האשם הוא אותו אתר אינטרנט, שבוחר להילחם את המלחמה העיתונאית של רייטינג ויוקרה בבתי המשפט.
זה חבל, אבל יש אנשים כאלה.
אני הייתי ממליץ לישראבלוג לקחת חסות על אותו בלוג, כי רק הכבוד שיזכו לו בקרב תומכי זכויות האדם יהיו שוות את הקרב.
אבל שוב, אני לא מאשים אותם אם יבחרו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה, גם אם הראש הזה כבר מלא גותים, אימואיות, פקאצות ורודפי צומי שונים.
אני יודע, אני חורג מכלל "לא יותר מפוסט אחד ליום" אבל מה לעשות שהנושא החם התחלף לעוד משהו שאני רוצה לכתוב עליו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
