גרושים ושונים

הכותרת שייכת למופע של ישראל קטורזה, אחד הבדרנים הטובים בארץ, לדעתי.

היום רציתי קצת לעדכן וקצת לספר וקצת לשאול וקצת... קצת.

אז התחלתי עבודה חדשה, ובה אני מוכר לאנשים חופשות וטיסות בארץ ובחו"ל. סך הכל - הרבה יותר קל מלמכור ביטוח או אנציקלופדיות, כי יותר קל לשכנע אנשים שהם צריכים חופש מאשר שהם יהיו חולים או שהם טיפשים. מה עוד, שהם מתקשרים אלינו, אז בכלל טוב.

משמרת ראשונה, 14,000 ש"ח מכירות ב-6 שעות.

לא רע, לא מצטיין.

אבל כמובן, אבחנות בשפע. אחת הבנות מגיעה למשמרת, מסתובבת מסביב לעמדות כמה דקות, ואז בוחרת אחת ומתיישבת. שיחה ראשונה - מכירה. 32,000 ש"ח במכה אחת.

מחיאות כפיים כלליות במוקד, כמובן. אבל מה שלא מובן הוא שהתחילה רשימה - כתובה! - של מי ישב במקום הזה במשמרות הבאות. כי ברור שהמכירה באה בגלל המקום, כן? לא בגלל המוכרת, חס וחלילה.

אני לא מבין אמונות טפלות. אני לא אומר שאני חף מהן, גם אני מאמין בכמה מהן, אבל זו נראית לי הגזמה.

ועכשיו לשאלה: האם אני טוב מספיק?

למי שלא מכיר, יש בלוג שאני קורא בעקביות פנאטית כמעט, והוא הבלוג של כמהין (לינק ברשימה בצד - דברים שאני קורא). היא אישה מדהימה בעיני, ואין לי ספק שהיא אמיתית ככל שמאפשרת המדיה האנונימית הזאת. אבל ברור לי גם שאני לא הייתי עומד בסטנדרטים שלה. זו לא הצטנעות, לא בעיה בביטחון עצמי, פשוט עובדה. היא הודתה בפני (טוב, בפני המסך שלה) לגבי הזהות האמיתית שלה, ואני הוקסמתי שנית. אבל כאן נפתחת במעמקי ראשי שאלת השאלות: האם אני טוב מספיק? בשבילה, בשבילי, בשביל מישהי?

זה לא קריאה לסימפטיה כללית, סתם שאלה - איך אתם מתמודדים עם הרגשה שאתם לא טובים מספיק? ואל תגידו "לי זה לא קורה, אני יודע שאני טוב וכו' וכו'" - כל אחד מרגיש ככה לפעמים.

ונקודה קטנה, פוליטית, לסיום: יחזירו את הגולן. כמו בעניין רצועת עזה, זה התחיל בזה שאף אחד לא תמך, ומי שהציע נשמע סהרורי, ואחר כך זה כבר דעה לגיטימית, גם אם לא מקובלת, ואחר כך דעה מקובלת, ואח"כ מי שמתנגד הוא הסהרורי, ואז זה קורה.

ברגע שזה על השולחן, זה אבוד.

ליבי ליבי לאנשי קצרין.

הם עוד לא יודעים שהם הפסידו.

נ.ב. הסטטיסטיקות הורגות אותי מצחוק. אני התוצאה הראשונה בגוגל למי שמחפש "חרבות וסנדלים". wft?