גרושים ושונים

הרבה מהעבודה שלי עם הפסיכולוגית שלי סובב סביב העובדה שאני חוזר שוב ושוב על אותן הטעויות ומצפה לתוצאה שונה כל פעם. היא טוענת - וכנראה בצדק - שזו הסיבה שבגללה אני תקוע באותו מקום ולא מתקדם. אני נאלץ להסכים ולהוסיף עוד משהו: הבעיה המרכזית שלי היא סיפוק מיידי. אני רוצה הכל עכשיו מייד, ובלי עבודה קשה. ואם משהו לוקח יותר מידי זמן או עבודה אז אני פשוט לא אעשה אותו. זה נכון לכמעט כל תחומי החיים: בלימודים אני מעדיף מבחנים על עבודות, כי אני לא אוהב לכתוב עבודות ארוכות ונוטה לדחות אותן עד הרגע האחרון, אני לא עושה דיאטה כי זה קשה וארוך לפני שרואים תוצאות, ואני לא משקיע בדברים לאורך זמן אלא בפרצי אנרגיה קצרים, וזה מה שמונע את הקידום שלי בעבודה.

ולכן, הריני מכריז על פרוייקט חדש, ואני מאתגר אתכם להגיב ולהוסיף משלכם:

מה אתם דוחים ל"מחר התמידי" ולמה?

על שלי אתם כבר יודעים, ועכשיו אני רוצה לשמוע את החולשות שלכם. קדימה! תוכיחו לי שגם אתם בני אדם!

אם הכל יילך טוב אולי אני אשתף אתכם בסוד חדש שלי...

נ.ב. מסתבר שאני התוצאה השלישית בגוגל אם אתם מחפשים "הפסיכולוגית שלי מתה עלי". עולם מוזר...

אני מבין לגמרי את המאבק של משפחת שליט. ברור לי שאני הייתי מצפה מהמדינה שלי לעשות הכל כדי לחלץ את אח שלי, ח"ו שלא יקרה לו כלום. אבל אני לא ממשפחת שליט, ואני מבין גם את הצד השני - והצד השני כאן הוא אנחנו. כולנו, המדינה, האזרחים, הקורבנות העתידיים של פיגועי הטרור הבאים. דרישת המשפחה היא הגיונית, ואני לא מכיר בן אדם אחד שיכול להגיד להם בפנים "המחיר גבוה מדי", אבל לפעמים המחיר באמת גבוה מדי. אם כל פעם שיחטפו חייל נאלץ לשחרר תמורתו 300 טרוריסטים, כדאי שנתרגל להרבה חיילים חטופים. זה הגיוני לחטוף חיילים אם אתה יודע שתקבל מה שאתה רוצה תמורתם. ודרך אגב, אני לא יודע אם גלעד חי או מת, אבל החייל הבא יהיה מת, פשוט כי הרבה יותר קל לשמור על חייל מת מאשר על חייל חי, והמחיר זהה בכל מקרה.

אני מבין את המאבק של המשפחה, ואני מקווה שהם יראו אותו חזרה בבית כמה שיותר מהר, אבל אני גם מקווה שקברניטי המדינה יוכלו למצוא את האומץ להגיד שיש גבול, שלא כל מחיר מתקבל על הדעת.

אני אמרתי לכל מי שמכיר אותי כל פעם שיצאתי למילואים שאם משהו קורה לי, לדרוש להחזיר אותי באחד על אחד, לא חשוב מי. זו עסקה שאני יכול לחיות איתה, כי אפילו אם ישחררו רב מרצחים, הוא רק אחד - ועל אחד אפשר לשמור. אבל אם משחררים 300 טרוריסטים (סתם מספר, אין לי מושג) קשה מאוד לעקוב אחריהם.

אני מצטער, אבל אומר למשפחה - לא בכל מחיר.

אפילו שקשה להגיד את זה, זה חשוב.

החלטתי לחזור לכתוב לנושא החם לפחות לכמה פעמים, סתם כדי לחזור לקצב כתיבה סביר, אז הנה:

הטעם שלי במוזיקה הוא קצת משונה. לא כל דבר אני אוהב, אני מנסה כמעט הכל לפחות פעם אחת, ומכיוון שאני גר בבית אחד עם התגלמות הפקאצה (אח שלי, שיהיה בריא) אני מקבל משלוח די סדיר של "מה שהולך עכשיו" ואת הרוב אני לא אוהב.

אבל, גם לי יש מועדפים שעשו לי את השנה במוזיקה, ומככבים עכשיו ברשימת ההשמעה שלי:

פינק - so what - שיר ענק. זה הכל. פינק מראה שלא משנה מי אתה, פרידה היא עניין כואב, וגם אם תגיד לעצמך שאתה המלך זה לא תמיד נכון.

crank that - soulja boy - לא שהשיר כזה מדהים, אבל תופעת הריקוד של השיר שרצה ביוטיוב מצחיקה בטירוף. תחפשו, אל תתביישו, זה קורע. וחוץ מזה שיש לי זיכרון אישי טוב מהשיר הזה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.

קייטי פרי - I kissed a girl - בכמה פעמים הראשונות ששמעתי את השיר הזה לא אהבתי אותו, אבל אני חייב להודות שהתרגלתי. יש בו אפילו כמה שורות מעניינות.

מדונה -  four minutes - מה יש לדבר, המלכה עשתה זאת שוב. אין ברירה אלא להעריץ את האדמה שעליה דורכת המלכה הבלתי מעורערת של המוזיקה. שיר מצויין, קליפ מגניב, סאונד חדש, ואישה בת חמישים שבנות טיפש עשרה קונות דיסקים שלה. טוב, נו, צורבות.

אלא הגבוהים ברשימה שלי, והם נכנסו לרשימת ההשמעה שלי, כל אחד וסיבותיו ונסיבותיו הוא.

תהנו.

אז קצת הזנחתי אתכם, מנויי וקוראי היקרים, בשבוע האחרון.

מסתבר שלהקים עסק חדש זה משהו שלוקח המון זמן ומאמץ.

אבל עכשיו נראה שזה מתחיל לתפוס צורה, ולכן אני מתפנה כדי לכתוב.

כמה כסף בחודש אתם מוציאים על ויטמינים ותוספי תזונה?

ואם אני אגיד לכם שיש סוג חדש, גם טעים וגם עובד?

מן הסתם תגידו "הנה, עוד בלוג טוב הלך. אין מה להיכנס לכאן שוב".

ולכן, אני הולך להגיד את זה רק פעם אחת.

כי האמת היא שאני לא באמת צריך שתצטרפו לקבוצה, אני מציע לחשוף אתכם להזדמנות של החיים שלכם.

זהו.

עד כאן.

מעניין אתכם לשמוע יותר? תשלחו לי שאלות למייל.

[email protected]

וזהו.

אני מבטיח.

ועכשיו, חזרה אלי:

אני מרגיש משונה.

מצד אחד, אני חזרה במעגל מחפשי העבודה, ומצד שני אני מרגיש מלא אנרגיות וביטחון עצמי, שזה ממש לא המצב הרגיל שלי בזמן חיפוש עבודה. חיפוש העבודה מתעכב כי אני מתעקש לשמור על הסדרי הראייה שלי עם הילדים, וזה אומר שהחברה שרוצה לקבל אותי צריכה להסתדר עם השעות המשונות. אז ממשיכים לחפש.

אני גם מגיע למסקנה שאני לא צריך כרגע להיות בקשר זוגי. זה לא חסר לי. אני נהנה מהזמן שלי לבד, וזו רק הכנה לעוד חודש. בעוד חודש ההורים שלי עוברים לאנגליה, אח שלי כבר בצבא, והבית ישאר שלי לבד.

אני מסתגל.

סך הכל?

ברוך ה'. טוב תודה.

תודה ששאלתם.

אז כנראה שלא ימצאו לי מקום אחר להיות בו בפדקס. הם לא מגייסים כרגע, אין מקום שיתאים ליכולות שלי, וכו' וכו'.

וזה נותן לי הזדמנות לצאת לדרך חדשה.

המספר 90,000 אומר לכם משהו?

זה מספר שעות העבודה של אדם ממוצע. בכל החיים. זה הכל.

כפול כמה שכר שהוא מקבל לשעה, זה סך כל הכסף שהוא ירוויח כל החיים.

לא הרבה, נכון?

לא מספיק אפילו כדי לקנות דירה.

אז איך יוצאים מהמעגל הזה? מוצאים משהו שימשיך להכניס כסף גם כשאתה לא שם פיזית.

נכס מניב הכנסה.

זה התכנון.

איך? אני עובד על זה.

יש לי רעיון חדש ומעניין, אבל הוא עוד לא הבשיל. כשהכל יהיה מוכן, אני אספר לכולם כאן. למה לא? שכולם יהנו.

בינתיים, תרגיל מחשבתי:

האם תמיד אפשר למצוא טוב בתוך הרע? אני מנסה ממש חזק...

הסיבה שבגללה תפוז סוגרים את הבלוג, היא איום בתביעה של מיליוני שקלים נגד תפוז במידה והבלוג נשאר באויר.

מנהלי תפוז עושים את החשבון הבא: "נניח", הם אומרים איש לרעהו, "נניח שבבית המשפט התביעה תתקבל. זה אסון! הנזק הוא מיליוני שקלים. נניח שהתביעה לא תתקבל, אנחנו עדיין נהיה תקועים וקבורים בסבך של תביעות משנה, החלטות ביניים, צוי מניעה, הסרה, איסור ושיבצור, פסיקות מחטף ומחטפי פסיקה. ולמרות שנקבל חזרה את דמי המשפט, זה לא יכסה רבע מהזמן והמאמץ שעדיין נצטרך להשקיע. ואם נוריד את הבלוג, נהיה חשופים לתביעה מצד בעל הבלוג, אולי. אבל הנה רעיון", הם נדים זה לזה בראשם וטופחים על צד אפם, "אם נגביל את הבלוג מטעמים של עריכה וחשש מפגיעה בחוק לשון הרע, עד כך שבעל הבלוג עצמו יחליט לסגור אותו, הרי הכל מצויין!"

וכך עשו.

אני לא מאשים אותם. זה הגיוני. אני מניח שיש מצב שאולי גם אני הייתי נוהג כך. אחרי הכל, כמי שהיה עד לא מזמן בצד הנתבע של מערכת המשפט הישראלית, אני יודע כמה דורסנית היא יכולה להיות.

האשם הוא אותו אתר אינטרנט, שבוחר להילחם את המלחמה העיתונאית של רייטינג ויוקרה בבתי המשפט.

זה חבל, אבל יש אנשים כאלה.

אני הייתי ממליץ לישראבלוג לקחת חסות על אותו בלוג, כי רק הכבוד שיזכו לו בקרב תומכי זכויות האדם יהיו שוות את הקרב.

אבל שוב, אני לא מאשים אותם אם יבחרו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה, גם אם הראש הזה כבר מלא גותים, אימואיות, פקאצות ורודפי צומי שונים.

אני יודע, אני חורג מכלל "לא יותר מפוסט אחד ליום" אבל מה לעשות שהנושא החם התחלף לעוד משהו שאני רוצה לכתוב עליו?