גרושים ושונים

אני מבין לגמרי את המאבק של משפחת שליט. ברור לי שאני הייתי מצפה מהמדינה שלי לעשות הכל כדי לחלץ את אח שלי, ח"ו שלא יקרה לו כלום. אבל אני לא ממשפחת שליט, ואני מבין גם את הצד השני - והצד השני כאן הוא אנחנו. כולנו, המדינה, האזרחים, הקורבנות העתידיים של פיגועי הטרור הבאים. דרישת המשפחה היא הגיונית, ואני לא מכיר בן אדם אחד שיכול להגיד להם בפנים "המחיר גבוה מדי", אבל לפעמים המחיר באמת גבוה מדי. אם כל פעם שיחטפו חייל נאלץ לשחרר תמורתו 300 טרוריסטים, כדאי שנתרגל להרבה חיילים חטופים. זה הגיוני לחטוף חיילים אם אתה יודע שתקבל מה שאתה רוצה תמורתם. ודרך אגב, אני לא יודע אם גלעד חי או מת, אבל החייל הבא יהיה מת, פשוט כי הרבה יותר קל לשמור על חייל מת מאשר על חייל חי, והמחיר זהה בכל מקרה.

אני מבין את המאבק של המשפחה, ואני מקווה שהם יראו אותו חזרה בבית כמה שיותר מהר, אבל אני גם מקווה שקברניטי המדינה יוכלו למצוא את האומץ להגיד שיש גבול, שלא כל מחיר מתקבל על הדעת.

אני אמרתי לכל מי שמכיר אותי כל פעם שיצאתי למילואים שאם משהו קורה לי, לדרוש להחזיר אותי באחד על אחד, לא חשוב מי. זו עסקה שאני יכול לחיות איתה, כי אפילו אם ישחררו רב מרצחים, הוא רק אחד - ועל אחד אפשר לשמור. אבל אם משחררים 300 טרוריסטים (סתם מספר, אין לי מושג) קשה מאוד לעקוב אחריהם.

אני מצטער, אבל אומר למשפחה - לא בכל מחיר.

אפילו שקשה להגיד את זה, זה חשוב.

לאחר כמעט 3 שבועות של לחימה בעזה, לחץ בינלאומי בלתי פוסק והודעות גינוי נגדנו באו"ם, הגיע הזמן להודות באמת:

עשינו כל מה שצה"ל יכול לעשות שם.

מכאן והלאה צריך להתחיל להפעיל אמצעי לחץ אחרים.

אני לא אומר שהגיע הזמן לצאת מעזה, ובטח שלא להודיע על סיום המבצע, כי הרי אשקלון/באר שבע/שדרות/ישובי הנגב המערבי עדיין סופגים טילים, אבל בואו נעלה רמה, כי הרמה הזאת מיצתה את עצמה.

(תחזיקו חזק, זה הולך לכאוב:)

הגיע הזמן להחזיר את הישובים לרצועת עזה.

אני אחכה רגע עד שקריאות הבוז וה"אתה משוגע?!" יעברו, ואז נמשיך.

העובדה היא שבזמן שהישובים היו שם לא היו גראדים על באר שבע. גם אשקלון היתה מקום שקט שאפשר היה לחיות בו. אבל מאז הגירוש הכל התהפך, ומה שהכי כואב לי - את הגראדים לאשקלון יורים מעל חורבות גוש קטיף. הגיע הזמן לעמוד מול האויב הפלשתיני ולהודות בפה מלא שהארץ הזו היא שלנו - ואנחנו רוצים ליישב אותה ומוכנים להילחם עליה, ומי שלא מבין את זה יאלץ ללמוד בדרך הקשה.

מסתבר שמערכת הביטחון רוצה להמליץ לדרג המדיני להפסיק את הלחימה בדרום ולהגיע להפסקת אש.

למה עכשיו?

השגנו משהו? מישהו מרגיש שניצחנו כאן? או אולי כי מישהו מפחד שנפסיד?

זה מעצבן אותי ברמות שלא ידעתי שיש לי. אם אתם רוצים להפסיק להילחם כל כך מוקדם כלומר שאתם בטוחים שזה הכי טוב שתשיגו, ושמכאן יכול להיות רק יותר גרוע. אני יודע, פעולה קרקעית בעזה משמעה חיילים פצועים רבים וכנראה גם הרוגים, אבל זה המחיר שעלינו לשלם תמורת החזרת הביטחון לתושבי הדרום. ואם זה יעבוד, ואם נעשה פעולה אחת רצינית, ארוכה ככל שתהיה וכואבת ככל שתהיה, פעולה שתוכיח לעולם שאנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, פעולה שתשיג באמת שקט בשדרות, אשקלון ובאר שבע, הרי שהחיילים האלה לא ימותו לחינם, ועל האנדרטה שלהם יהיה כתוב "גיבורי ישראל שמסרו עצמם על הגנת העם והארץ באמת ובאומץ". וכל כיתה שתגיע לשם בסיור בית ספר תוכל לראות למה הייתה כאן מלחמה.

קרוב משפחה שלי נהרג במלחמת יום כיפור, ואני רואה את ההשפעה שהייתה לזה על המשפחה שלי, אבל ברור לי שיש קורבנות שצריך להקריב. ואם יקראו לי, אני אבוא.

בהצלחה לכולנו.

אז מה קורה?

האויב עשה משהו שהוא עשה כבר כמה פעמים, ישראל מחליטה להגיב במלוא העוצמה. אבל לנו יש או"ם על הראש, ואמריקה, והאיחוד האירופי, אז רק תוקפים מהאויר. הפלשתינים מדווחים על מאות הרוגים (כולל סיפור קורע לב על אם שאיבדה בהפצצה אחת שישה מארבעת ילדיה) והפגנות ענק נגדנו בכל בירה אירופית כמעט (כי גם שם יש המון ערבים, הם פשוט עוד לא מבינים את זה) ובכל זאת צה"ל מכין כוחות למתקפה יבשתית אבל לא תוקף עד שיש אישור מהדרג המדיני, וכשהאישור הזה מגיע זה כבר מאוחר מדי, האויב כבר מחכה מוכן ויש המון אבדות לצה"ל. שום הישג משמעותי, כי קשה להשיג הישגים אם אין לך מטרה פרט להרתעה, והרתעה כבר אין לנו מזמן.

זה נשמע מוכר?

זוכרים את מלחמת לבנון השנייה?

מישהו אמר וינוגרד?

למדנו משהו?

בטח שלמדנו! למדנו שחייבים לפחות להעמיד פנים שיש התייעצות רצינית לפני הפעולות, כי אחרת הוועדה הבאה תרד עלינו חזק.

קולטים? למדנו להיזהר מהועדה הבאה.

ושוב, ניסיון נואש להכריח את האויב להיכנע ללא שימוש בכוחות קרקעיים, למרות שברור שאין ברירה. ושוב, רבע מדינה מושבתת מלימודים ועבודה, והוראות של פיקוד העורף לא לצאת מהבית. ושוב, דיווחים בחדשות על כמה מסכנים האזרחים בצד השני, וזה הכי מרגיז אותי.

תפרגנו לי רגע פטריוטי, בסדר?

לא אכפת לי מהצד השני. לא מעניין אותי אם כל אמא שם איבדה ילד. אכפת לי רק מההרוגים בצד שלנו. מצידי, שישרפו כולם שם. אני במלחמה עכשיו, ובמלחמה לא צריך - סליחה, אסור! - להתחשב בצד השני. הם סובלים? אז שילחצו על המינהל שלהם, הממשלה או איך שהם לא קוראים לזה שיפסיקו לירות עלינו. ואם למינהל שלהם לא אכפת, לי בטח לא.

ולמהדורות החדשות בערוצים השונים - אל תראו לי כמה מסכנים הם. אני רוצה לדעת על ההרוגים שלי. מה הסיפור של איש הקבע מדלית-אל-כרמל שנהרג אתמול? זה מעניין אותי. לא אכפת לי מהאמא בעזה ששני הבנים שלי נהרגו (שניהם חמושים, אגב).

אני לא בטוח שכל מה שכתבתי כאן מתאר בדיוק איך אני מרגיש, כי אני מרגיש שאני די עוצר את עצמי, אבל באמת הגיע הזמן להבין משהו - זו מלחמה, והגיע הזמן שלפחות ננסה לנצח בה, ולא רק לצאת טוב בועדת החקירה הבאה.

לא סתם זנחנו את הניגון הזה, ובטח שלא לשווא.

עד כמה שמה שאני עומד לכתוב מעציב אותי, זו האמת לדעתי, ולכן אני מוכן לספוג את קיטונות הביקורת והתגובות הכועסות, ואני מבטיח שלא למחוק תגובות, חוץ מקללות חסרות תוכן כמובן.

בגמרא כתוב "בידוע שעשיו שונא ליעקב", כלומר שעובדה קיימת היא שישנה שנאה בינינו ובין בני דודינו הפלשתינאים. אני לא מאמין שיש משהו שיכול לשנות את זה. זה כמו המצב בין האנגלים והצרפתים, אירן-עירק, דרום-צפון קוריאה, רוסיה-יפן ועוד סכסוכים ארוכי שנים שלא שמעתם עליהם כי לא מעורבת בהם מדינת היהודים. אין לנו ברירה אלא להבין שהפלשתינאים לעולם לא יהיו שכנים טובים, ולעולם לא יהיה כאן הסכם שלום מרצון.

נסעתי לפני כמה שבועות במונית בירושלים, ומכיוון שהיינו בפקק התחלנו לדבר. הנהג היה ערבי ממזרח ירושלים וברדיו היו דיווחים על קסאמים. שאלתי אותו: "נניח שהכל נמצא על השולחן. ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן, עוטף עזה, על הכל מדינת ישראל תהיה מוכנה לוותר. מה צריך כדי שיהיה שלום?"

התשובה שלו הייתה מבט ארוך מחוץ לחלון ואז, בלשון רפה, "לא יהיה שלום, כי הכל שלנו".

ומכאן לשלב הבא שלי:

צריך להבין שזו מלחמה. ובמלחמה לא מאפשרים לתושבי מדינת האויב להישאר בשטח שלך. זה א' ב'. אין ברירה. אם אפשר לפנות יהודים בשביל "שלום", אפשר לפנות ערבים בשביל ביטחון.

ואל תגידו לי שזה לא כולם, שזה רק מיעוט רעשני וקיצוני, שהרוב רוצה שלום.

יש מיעוט צעקני וקיצוני, ויש רוב דומם ותומך.

ואין בגבולות המדינה שלי מקום לא לאלה ולא לאלה.

כמה עניינים שהצתברו עם הזמן, אף אחד מהם לא מצדיק פוסט בפני עצמו:

בעבודה החדשה שלי יש שירותים משותפים לבנים/בנות.

זה מעניין.

אתם מכירים אותי ואת הדמיון שלי. מי יודע? אולי באיזו מסיבת פורים...

האפשרויות נראות לי.

אם היו שירותים משותפים כשעבדתי בירושלים במשמרת לילה, כבר הייתי יכול לדווח לכם על איך זה לעשות את זה בשירותים במשרד.

קיבלתי צו מילואים, ויום תחילת המילואים הוא היום האחרון בקורס ההכשרה שלי. דיברתי עם משרד הקישור שלי, והם אמרו "תגיע ותכנס לראיון עם המג"ד שלך, ואולי הוא ישחרר אותך". אין כמו אטימות צה"לית. למזלי, מקום העבודה החדש שלי מתחשבים מאוד, והם מוכנים שאת המבחן הסופי אני אעשה כשאני חוזר מהמילואים, ואני מקווה שזה אומר עיכוב של יום אחד ולא אחרי שבועיים מילואים. כי בינינו, לא נראה לי שאני אזכור משהו אחרי שבועיים שבהם אני מתקן טנקים.

אמא שלי טסה ביום רביעי לאנגליה, ואני נשארתי בבית לבד. טוב, כמעט לבד, כי אחי בצבא ואני מטפל בו ובבית. הקטע המצחיק זה שהוא נחשב חייל בודד, כי ההורים שלו בחו"ל, ועכשיו הוא אוסף מיליון טפסים שהוא צריך כדי לקבל מעמד של חייל בודד. אני מת על בירוקרטיה צה"לית.

בקורס שלי יש ארבעה ערבים. בצפירה אתמול הם עמדו. לא דום, אבל עמדו. די חיכיתי לראות מה הם יעשו.

זה מוזר, כי זה באמת לא נוגע להם.

התחלתי לחשוב על איך הם בטח מרגישים בעניין, אבל לא הצלחתי. כל קו מחשבה שדימיינתי נראה לי מגוחך.

רעיון, מישהו?

איזה בלאגן הפוסט הזה, הא?

אין ברירה, לפעמים צריך פשוט לנקות את הראש.

מחכה לתגובות ולמנוי עשירי, בסדר?