כל מי שמכיר אותי יודע על אהבתי הגדולה שאני רוחשת לנעמי שמר.

מאז האביב של כתה ט', אם אני זוכרת נכון, הבנתי שהיא אישה גדולה, שאין עוד כמוה, שהיא אבן דרך בתרבות הישראלית, שהיא כשרון מיוחד.

על המחלה שלה גיליתי כמה חודשים לאחר מכן, "הרגליים שלי הם לנוי בלבד" היא אמרה בחיוך.

השירים שלה היו פשוטים, לא מתוחכמים מדי ולא נחותים מדי.

היא מצאה לה שפה קלילה באמצע, שמשלבת את העברית של כולנו עם הנופים המוכרים והחוויות המשותפות, ופה ושם ידעה לשזור 'פניני-נעמי' משלה ("אך בבואי היום לשיר לך/ ולך לקשור כתרים/ קטונתי מצעיר בנייך/ ומאחרון המשוררים/ כי שמך צורב את השפתיים/ כנשיקת שרף/ אם אשכחך ירושלים/ אשר כולה זהב." מה, זה לא אחד הפלאים הגדולים יותר עלי אדמות?).

היא היתה אישה מקסימה, לבבית, מחייכת. אהבה לצפות באופרות הסבון של אחר הצהריים והקפידה לצבוע את השיער, כלת פרס ישראל היא היתה לפני שנתיים יחד עם אהוד מנור יבל"א. היא היתה ישראלית בכל נשמתה, כתבה הכי ישראלי שאפשר, וגם כשתירגמה- עשתה זאת בחסד עליון ("לך עשיתי בגדי כלה/ אך ממילים/ ומכנף ערפילית קלה/ אור וטללים/ ומיטה לך הצעתי גם/ חֵי אלוהַי/ שיהיה לך גם טוב גם חם/ בין זרועותַי." וזה מתוך 'הגבירה מחום', שתירגמה מצרפתית).

היא תחסר לי. לא פעם ניסיתי ליצור עימה קשר והתייאשתי באמצע.

אַי, עוד לא אהבתי די.