| 2/2009
כמה נוח שהבלוג הזה עוד קיים.
אמרתי לאחרונה שאני צריכה בלוג אחר, כי אני כבר לא בתיכון, ועברתי את תקופת הישראבלוג שלי.
אבל יש דברים שנשארים.
איפה עוד אפשר לבכות?
הלכתי לישון אתמול ב4 בבוקר. בערך עכשיו. גם היום אני עוד ערה. אלך לישון עוד מעט. אולי.
אתמול עשיתי מה שלא עשיתי מזה שנים. הלכתי לישון על כרית רטובה מדמעות.
כן, שנים. אפילו לא כשנפרדנו. או בפרידה הקודמת. או זו שלפניה. לא שאני זוכרת לפחות. מהיותי אני, מי יודע?
אני נשארת ערה עד אמצע הלילה.
בוהה בטלוויזיה.
משחקת סוליטייר.
ונרדמת בדמעות.
אני רואה טלנובלה שוב. עוד לא רואה באופן קבוע. יצא לי לראות שניים-שלושה פרקים. לא משהו משמעותי.
אני לא זוכרת מתי זה משודר. אבל היום ממש רציתי, רציתי כל כך שיהיה לי מושג מתי זה, שאוכל לטבוע בזה.
למה עכשיו, פתאום?
למה אחרי 4 וחצי חודשים, אני נופלת?
אולי זו חופשת הסמסטר. החופש הזה, כל הזמן הפנוי.
שלא צריך להיות פנוי, כמובן, אלא צריך להיות מוקדש ללימודים, ולא אמורה להיות לי דקה פנויה, אבל מהיותי אני אני לא עושה את זה ולומדת הרבה פחות ממה שאני צריכה ויש לי זמן פנוי.
וזמן פנוי, כידוע, מוביל למחשבות. ומחשבות זה לא משהו שעושה לי טוב עכשיו. הן עשויות לגרום לי לעשות דברים שבריאים לי. כמו להמשיך הלאה ולשכוח.
אז אני טובעת.
עוד לא טבעתי. אני זוכרת, כשטבעתי באמת. בי"א. כשהיום היה לילה והלילה היה יום. כשלא יכולתי לסבול את מראה האנשים והקהל והחברה והאנושות כולה. אני לא יודעת למה. עד היום לא הבנתי לחלוטין. אולי עדיף שלא אדע.
היום, אני פתאום אדם שידוע באופטימיות שלו. לא ברור לי איך זה קרה.
אני, הצינית, הסרקסטית, המרירה?
שהאשימה את כל העולם על כל דבר שלא הסתדר בחייה?
אני, לוקחת אחריות על דברים, מתמודדת עם החיים, על החיים?
ופתאום מתחשק כל כך לשקוע לתוך זה שוב. לתוך האפלה המפתה הזאת. הלילות שלא נגמרים. של שקט, ובדידות, ואומללות, אבל איך זה שונה כל כך מהשקט והבדידות והאומללות של שעות היום?
איך אומרים בעברית pathetic fallacy?
אין לי מושג בשביל מה אני כותבת את כל זה. אף אחד לא באמת קורא את זה, ואני גם לא באמת רוצה שמישהו יקרא את זה. אני רוצה רק לצעוק. לצעוק את הכאב, והחרטה, והזעם, וההלקאה העצמית המזורגגת, כי נמאס לי.
נמאס לי מזה שהאושר שלי נמצא בידיים של אנשים אחרים.
אני תמיד מדברת על החברה שלי, ששבוע לפני שנפרדת מהחבר שלה, מתחילה לצאת עם החבר הבא, כדי שלא ייצא מצב שהיא לבד. היא לא מסוגלת להיות לבד. זה כבר חלק ממי שהיא.
ואני?
אני אדם שלם גם כשאני בתוך זוג. הבטחתי לעצמי שאני אהיה. שאני לעולם לא אתן לעצמי להיות כל כך תלויה במישהו, במשהו, שאני אגיע לכאן שוב.
אז הבטחתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. לא התלהבתי. אולי בפעם הראשונה בחיי, אני יכולה להגיד באמת ובתמים שהתאהבתי במישהו אך ורק בגלל האישיות שלו. לא גיליתי אותה אחרי כן, או החלטתי מה היא בלי לדעת והתעלמתי מהעובדות שלא תאמו את מה שדמיינתי. ראיתי כל מה שעמד מולי.
אבל כשהיינו שם, ברגע האמת, עדיין הייתי אני, זו שנמנעת מעימותים, לא משנה מה המחיר.
אסרטיביות? בשביל מה זה טוב?
אז לא עמדתי. לא צעקתי. לא נלחמתי על מה שהיה חשוב לי. כל הכבוד לי. ארבעה וחצי חודשים אחרי כן, עדיין מהדהדת לי בראש השאלה- מה אם כן הייתי קמה ונלחמת? מה אם הייתי אומרת לא? מה אם הייתי אומרת שבמערכת יחסים לא סתם מרימים ידיים, אלא מדברים על דברים ופותרים בעיות, וזה מה שאמורים לעשות כשאכפת באמת?
ואם אילן היה אומר לי את אותו הדבר, לפני שנה וחצי, מה הייתי אומרת לו אז?
מי יודע.
אני אמורה להתמקד בפה ובעכשיו, לא?
הנה, עבר. הגל השחור. אני כבר לא רוצה לטבוע.
אולי אני אטביע את עצמי בלימודים וזה יעבור. אלוהים יודע שיש לי מספיק לימודים. ואקסטרה עבודה השבוע, כמובן, כי אני לא יודעת להגיד לא לחברים. יותר גרוע, הצעתי את עזרתי. גאון.
וכבר יש מבחן אחד שאני אצטרך בו מועד ב'.
כן.
להתמקד בצרות של עכשיו. לשכוח מהכל.
לישון.
לישון.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
