אתמול ביקשתי סליחה מהחבר הכי טוב. על זה שאני אוהב אותו כל כך שלפעמים אני יכול להיות קר, זועף, קל להכעיס. ביקשתי סליחה על זה שלא רציתי להפגש איתו אתמול, למרות שנפגשנו בסוף, כי ידעתי שהוא שמע את זה בקול שלי. ביקשתי סליחה על הקנאה, על התלות, על זה שהפכתי אותו לאדם היחיד בחיים שלי שיש לו כזאת משמעות, וגם הוא. שוב אמרתי לו שהוא צריך לראות סרט שמזכיר לי אותנו: יצורים שמיימיים. שוב דיברנו בלי מילים, כמה עמוקה יכולה להיות החברות שלנו, ואילו צלקות היא משאירה. ועוד תשאיר. גם הוא ביקש סליחה על אותם חטאים. על זה שכל פעם שהוא מבין שאנחנו כמו אחים, שאף אחד לא מכיר אותו כמוני, הוא רוצה לקחת שלושה צעדים אחורה. על זה שקשה לו שיש אדם בעולם שיודע עליו כל כך הרבה דברים, שמבין איך פועלים גלגלי השיניים מאחורי העיניים, ומה באמת אנחנו חושבים כשאנחנו אומרים דברים אחרים. סלחתי לו. והוא סלח לי. זה לא היה קשור ליום כיפור, אני חושב.

אתמול אחותי הקטנה באה וביקשה סליחה על כל הדברים הקטנים והעצבונים והשטויות שלה. אמרתי לה שאני אחשוב על זה, ובעצם כבר סלחתי. אבל זה לא הספיק לה, היא רצתה תשובה. מסתבר שאם מבקשים ממך סליחה שלוש פעמים ולא הסכמת - הכול עובר אלייך. החטא הוא שלך. ככה אחותי הקטנה, שהפכה לבנאדם שאני בקושי מכיר בשנה האחרונה, אמרה לי. אמרתי לה שאני לא מאמין בזה, שאני מאמין שהדבר הכי חשוב זה אם האדם שפגעת בו סלח לך, באמת, ולא רק אמר את זה עם השפתיים. אני לא חושב שהיא באמת הבינה.

אז אני לא אבקש שלוש פעמים, ואני לא אתעקש לקבל תשובה.

לכל מי שחושב, שיודע, שזה מיועד אליו: סליחה.