"אני לא יודע מה הוא יחשוב עלייך", אמר לי נ' אתמול בלילה, לפני שהצטנפנו מהסופה שבחוץ, החברים שלנו באוטו בדרך למקום אפוף עשן כלשהו. ראינו את "חבצלות", ואני הבטחתי לעצמי לא להרוס עוד זכרונות ישנים, סרטים שאהבתי ואולי הוא לא יאהב. "מספיק קשה לו איתי", הוא אמר לי, "הוא תמיד אומר: איך אתה יכול לשנוא את עצמך כל כך? אז מה הוא יגיד עלייך?". אני לא יודע, אני עונה, וחושב. למה אני כל כך חלש. למה אני נכנע להבטחות של עצמי, משקל המחשבות, הייאוש, הבשר, הגאווה. אויבים גדולים, חברים קרובים.

אני מנגן לו שיר ישן-חדש. הוא לא מתרשם. אני בכל זאת שר. המדרגות מלוכלות למרות המים שעברו, הידיים כבר קפואות אבל יותר לא ירעדו, אני רץ בכיוון הפוך, המבטים כולם אליי, אני כבר לא גר פה, הגשם יורד מהר מדי. בעדינות של פיל בחנות חרסינה, אני דוהר בעיר לא סוטה ימינה, העננים השחורים לא עוברים מעליי, הגשם יורד אחריי, בנדיבות של איש שאיבד כבר הכול, אני רץ באדום לא סוטה לשמאל, הטיפות הכבדות לא נוחתות עליי, הגשם יורד אחריי.

הוא צופה בסרט, אני עייף. אומרים שנפוליאון יכול היה לעשות תשעה דברים בו זמנית. אני בקושי מצליח לעשות אחד. כל פעם שמשהו גונב לי את הפוקוס אני שוכח את הדברים האחרים. דברים שחשובים. כמו לכתוב כאן על האלבומים החדשים של אביתר וטורי, על סרטים שאהבתי, על הסיוט החדש והזיעה הקרה והאנטיביוטיקה. חזרתי לקצת זמן, הלוואי שלתמיד, אבל אני לא יודע. יש כל כך הרבה זמן, והוא עובר כל כך מהר, באותה המידה יכול היה להיות מעט, ורק... פשוט יותר. אולי אפילו קל.

קראתי השבוע משפט שאיש אחד, שמוכר כפתורים, אמר, ואני חייב לשלב בסיפור שעוד לא נכתב: "אני לא עסוק במחשבות על מה שהיה יכול להיות, אני חי את החיים, היום אני בן 81, כל בוקר אני יוצא מהבניין שבו אני גר, מתבונן בו ומוודא ששמי איננו מופיע עליו במודעות אבל". אני בן 21, עוד מעט כבר לא, וכשאני יוצא בבוקר מהבניין שבו אני גר, אני אפילו לא מוודא.

אתמול ביקשתי סליחה מהחבר הכי טוב. על זה שאני אוהב אותו כל כך שלפעמים אני יכול להיות קר, זועף, קל להכעיס. ביקשתי סליחה על זה שלא רציתי להפגש איתו אתמול, למרות שנפגשנו בסוף, כי ידעתי שהוא שמע את זה בקול שלי. ביקשתי סליחה על הקנאה, על התלות, על זה שהפכתי אותו לאדם היחיד בחיים שלי שיש לו כזאת משמעות, וגם הוא. שוב אמרתי לו שהוא צריך לראות סרט שמזכיר לי אותנו: יצורים שמיימיים. שוב דיברנו בלי מילים, כמה עמוקה יכולה להיות החברות שלנו, ואילו צלקות היא משאירה. ועוד תשאיר. גם הוא ביקש סליחה על אותם חטאים. על זה שכל פעם שהוא מבין שאנחנו כמו אחים, שאף אחד לא מכיר אותו כמוני, הוא רוצה לקחת שלושה צעדים אחורה. על זה שקשה לו שיש אדם בעולם שיודע עליו כל כך הרבה דברים, שמבין איך פועלים גלגלי השיניים מאחורי העיניים, ומה באמת אנחנו חושבים כשאנחנו אומרים דברים אחרים. סלחתי לו. והוא סלח לי. זה לא היה קשור ליום כיפור, אני חושב.

אתמול אחותי הקטנה באה וביקשה סליחה על כל הדברים הקטנים והעצבונים והשטויות שלה. אמרתי לה שאני אחשוב על זה, ובעצם כבר סלחתי. אבל זה לא הספיק לה, היא רצתה תשובה. מסתבר שאם מבקשים ממך סליחה שלוש פעמים ולא הסכמת - הכול עובר אלייך. החטא הוא שלך. ככה אחותי הקטנה, שהפכה לבנאדם שאני בקושי מכיר בשנה האחרונה, אמרה לי. אמרתי לה שאני לא מאמין בזה, שאני מאמין שהדבר הכי חשוב זה אם האדם שפגעת בו סלח לך, באמת, ולא רק אמר את זה עם השפתיים. אני לא חושב שהיא באמת הבינה.

אז אני לא אבקש שלוש פעמים, ואני לא אתעקש לקבל תשובה.

לכל מי שחושב, שיודע, שזה מיועד אליו: סליחה.