אני מרגישה שהגרון שלי על סף התפוצצות מכאבים. זה רק בגלל שלא הקשבתי לאמא. לא מזמן הייתי חולה.

בין היתר גם הגרון כאב, אבל זה היה כאב נסבל. היא אמרה לי מראש שבמקרה הזה רק אנטיביוטיקה תעזור לי, אבל אני העדפתי להסתפק בכדורי יום ולילה. קיוויתי שיהוו תחליף, אבל הם לא.

בכל אופן, אמא שלי כבר חזתה את מה שאני מרגישה עכשיו. הכאב התחזק.

תזכירו לי להקשיב לאמא בפעם הבאה, טוב?

ביום שבת הלכתי לסבתא שלי. דודים שלי מת"א באו לבקר. כשחושבים על זה, שנה שלמה לא ראיתי את בני דודים שלי.

זה היה ממש מוזר לראות איך הם גדלו כל כך.

בת דודה שלי (מאשקלון) שאלה אותי אם אני זוכרת שכשהיינו קטנות, שיחקנו באיזשהו מקום בחצר של סבתא שלי באופן קבוע.

לא רק שזכרתי, אלא גם זכרתי באילו משחקים שיחקנו שם.

מצחיק, עלינו על המאוור הזה של המזגן והפכנו אותו לבמה. במידה ונעלה עליו היום, הוא לא יהיה קיים יותר.

אני גם זוכרת שבאחד הימים בת דודה שלי שרה את השיר: "בשמלה אדומה" בזמנו לא הכרתי אותו.

היא נורא התלהבה והתפלאה מעצם העובדה שיש לי זכרונות מפורטים כל כך. "איך את זוכרת את כל זה?"

היו דברים שהזכרתי לה ויש דברים שהיא עדיין לא מצליחה להזכר בהם.

חחח האמת היא שאני זוכרת עוד הרבה דברים, כשחושבים על זה.

אחר כך הלכנו לבית שלה. שם נזכרתי בדברים נוספים.

נזכרתי במשהו קצת מביך.

כשהייתי בכיתה ו', נסענו לספארי באחד מימי השבת (אז לא שמרתי שבת).

הצטרפו אלינו חבר של בן דוד שלי ואמא שלו (שהיא חברה טובה של דודה שלי).

אז, היה נראה שהוא היה ממש מאוהב בי ולמען האמת... גם אני אהבתי אותו מאוד, אבל לא העזנו להודות בכך.. שני פחדנים.

בכל מקרה, אחר כך נסענו לדודה שלי. אני זוכרת ששיחקנו אייסי טאוור חחח ושהוא כל הזמן עודד אותי ושמח שהגעתי לשלבים גבוהים.

הייתי היחידה שהוא עודד. זכרתי גם שהיינו על המיטת אורחים של דודה שלי ושיחקנו.

במהלך המשחק בת דודה שלי צחקה על גובהו של אחיה התאום. אז גם אני הייתי ננסית (לא שעכשיו אני בגובהה של גי'רפה..).

השתקתי אותה מיד והזכרתי לה שגם אני נמוכה חחחחח. היא אמרה: "נכון, גם את נמוכה"

ואז חבר של בן דוד שלי יצא להגנתי. "מה, מה רע בנמוכות?! אני דווקא אוהב נמוכות".

ואז בת דודה שלי צחקה עליו ואמרה בקולי קולות שהוא מאוהב בי. תוך רגע האדימו פניו.

אוקיי, אז לא זכרתי את זה שהלכנו לספארי. הייתי בטוחה משום מה שזה היה בפעם אחרת.. וזכרתי שהיינו על המיטה ולא זכרתי ששיחקנו בקלפים.

כשנזכרתי בכל זה, אמרתי לבת דודה שלי את זה והיא הייתה בטוחה שחלמתי את כל זה.

"מה? לא לא לא לא לא. אני לא חלמתי את זה. אני אפילו זוכרת את הרגע שירדנו מהמכוניות.. אחרינו יצאו גם שלומית ודורון מהג'יפ. שלומית עשתה פרצוף רציני באותו הרגע והיו לה משקפים שחורים".

טוב, אז היא החליטה לברר את העניין.

הייתי בטוחה שהיא מתקשרת לדודה שלי, שנסענו אלייה אחרי הספארי ופתאום היא קוראת בשמו של דורון. "דורון, מה העניינים? יש לי שאלה"..

בכל מקרה, הוא אמר לה שאני צודקת, שבאמת הוא היה אצל דודה שלי (על זה נערך הויכוח. היא טענה שהוא מעולם לא היה אצל דודה שלנו) והוא אמר שגם שיחקנו קלפים על המיטה ושנסענו לספארי לפני כן.

היא הייתה מופתעת מהזכרון שלנו. היא צחקה ואמרה: "אתה לא יודע מה מור, בת דודה שלי זכרה מכל זה"

בשלב הזה קמתי ממקומי ואמרתי בבהלה: "לאאאא, סתמיייי.. מה את עושה?"

ככל הנראה הוא התעניין לדעת מה זכרתי. היא אמרה שהיא תספר לו כבר בהזדמנות ולי היא אמרה שהיא פשוט לא מסוגלת לשמור את זה בבטן.

זו אחת הבעיות שלי איתה. אי אפשר לשתף אותה בדברים. היא לא מסוגלת לשמור סודות בבטן.

זה אמנם לא סוד, אבל בכל זאת זה קצת מביך. לא עשיתי על זה יותר מדי מהומה, מהסיבה הפשוטה שאני כבר אפילו לא מדמיינת אותי ואת דורון בקשר שהוא מעבר לידידות.

אחרי השיחה ביקשתי ממנה שלא תספר לו. "מה זה משנה? יש לו חברה" "אני יודעת.. חח זה לא ממש מעניין אותי.." "נו, אז מה הבעיה? אני אמרתי את כל הדברים האלה" "ואני זכרתי את כל זה.."

באותו הרגע חשבתי על זה שאני לא רוצה שהוא יחשוב שאני עדיין מרגישה משהו כלפיו, כי אני לא. אבל שניה אחרי חשבתי על זה... ודווקא לאור העובדה שכל מה שהרגשתי בעבר נעלם כלא היה, לא באמת אכפת לי מה הוא חושב.

אז כן, תודה לאל התברכתי בזכרון טוב. לפתע נזכרתי שהיום התאריך הוא 3.2.08, מה שאומר שיש לסבא שלי יום הולדת.

היה לי נורא מוזר שלא התקשרו להגיד לנו את זה. בדרך כלל אנחנו חוגגים לו יום הולדת עם כל המשפחה.

התקשרתי לאחותי והיא אמרה שלא נראה לה שזהו יום הולדתו. "את בטוחה? אני כמעט בטוחה שזה תאריך יום ההולדת שלו".

היא התקשרה לדודה שלי, הבת שלו וביררה. מתברר שכן יש לו יום הולדת היום ולא עושים לו שום דבר מיוחד השנה. :(

התקשרתי אליו ואיחלתי לו יום הולדת שמח והמון מזל טוב. אני כל כך אוהבת אותו, שאין דברים כאלה...

את סבא שלי מצד האמא לא הספקתי לאהוב יותר מדי. הוא נפטר כשהייתי בסך הכל בת 4. אני זוכרת היטב את אותו היום שהלכנו לבית שלהם.

אני זוכרת איך הכל היה נראה. אני זוכרת מה בדיוק היה. אני זוכרת הכל. בין היתר, אני זוכרת שאמא שלי נהייתה פתאום מוזרה.

היא נכנסה מהר אל תוך הבית ופתאום החלה לפרוץ בבכי. שאלתי את בן דוד שלי מדוע היא בוכה והוא אמר שסבא שלי נפטר.

הייתי שניה בשקט והמשכתי כרגיל, כאילו לא בישרו לי דבר. לא באמת הבנתי את המשמעות של זה. אף אחד לא דאג להסביר לי שלא אראה אותו יותר.

ואתם יודעים מה? זה הזכרון הכי צורם שיש לי מהעבר. המשכתי הלאה, כאילו כלום...

כשכבר גדלתי, הבנתי את המשמעות ופשוט התחלתי לבכות. מאז היה לי פחד עז לאבד את האנשים היקרים לי.

אני זוכרת שבכל לילה הייתי בוכה ומדמיינת שאני מאבדת את היקרים לי מכל. לא יודעת מה הפשר של כל זה. אולי ניסיתי להכין את עצמי.

אני זוכרת שיום אחד רצתי אל אמא ואמרתי לה כשאני סחוטה בדמעות: "אני מפחדת שיום אחד תמותו ולא אראה אתכם יותר".

היא ליטפה אותי וחיבקה אותי חזק. רגע אחרי אמרה: "אין מה לעשות, נסיכה שלי. זהו דרכו של עולם. בסופו של דבר כולם יהיו בקבר. אל תבכי."

זה רק גרם לי לבכות בכי מר יותר.

אם כבר כתבתי על המוות...

אז אני גם זוכרת שהייתי נורא קשורה לשכן שלי. הוא היה תחליף לסבא שלי שלא זכיתי להתאבל עליו, באותו יום.

הלכתי אליו הרבה. אני זוכרת את כל החפצים המיוחדים שהיו לו. אני זוכרת הרבה דברים.

אבל מה שבעצם אני זוכרת הכי טוב - זה שבוקר אחד התעוררתי, יצאתי מחדרי בדילוגים סתמיים וכך ירדתי במדרגות עד שהגעתי לקומה התחתונה.

שם, אמא ואבא ישבו בשולחן שבמטבח ונראו עצובים מאוד. זה בדיוק היה יום פורים. לא הגיוני שבפורים אנשים ישקעו בעצב, חשבתי.

שאלתי אותם מדוע הם נראים כל כך עצובים ואז אמא אמרה לי ששכן שלי נפטר. בשעות הבוקר הוא עבר ניתוח שאמור היה להציל אותו מהמוות, אבל במקום זאת - הוא הרג אותו.

אני זוכרת... אני זוכרת... (לעזאזל. שוב אני מתמלאת בדמעות מרות) אני זוכרת שבאותו הרגע הייתי המומה ואמרתי: "מה? זה לא יכול להיות!," "זה לא יכול להיות", צעקתי.

רצתי אל חדרי, קפצתי על המיטה ו... הדמעות שטפו אותי. הרגשתי כאילו שפכו עליי דלי מים.

זה היה בכיתה ו'. התחפשתי לשטן. פתאום התחרטתי על התחפושת המטופשת הזאת. רציתי להתחפש למלאך ולהחזיר את שכן שלי אל העולם שלנו.

אני זוכרת שאמא התעקשה שאלך בכל זאת לבית הספר, לחגוג עם כולם את חג פורים.

לא היה לי חשק להמשיך להתעקש ולכן הלכתי. בכיתה ישבנו במעגל ופתאום פרצתי בבכי. כולם היו המומים, לא הבינו מה קרה לי.

חברה שלי לקחה אותי אל השירותים, כדי שאוכל לשטוף את הפנים. "מור, מה קרה?! תגידי לי!!", התעקשה שאספר לה ואפסיק להתמרמר בבכי.

סיפרתי לה שהוא נפטר. היא הייתה המומה. "מה מה מה מה?! השכן שלך שבדיוק אתמול דיברנו איתו?! זה שבדיוק השקה את הגינה והתעקשת שישפריץ עלינו קצת מים?".

כן... השכן שבדיוק יום לפני אחר הצהריים דיברנו איתו. השכן שבדיוק ביום שלפני, איחלתי לו שפע של הצלחה בניתוח ודרשתי ממנו להיות חזק, כי הקיום שלו הכרחי בעולם הזה"

לעזאזל. אני אפילו זוכרת את הבגדים שלבש. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע תכלת ומכנסיים אפורים, כאלה שאנשים מבוגרים תמיד נוהגים ללבוש.

תמיד התקשתי לשאת את כאב האבדן. אני משווה אותו לפצע שלעולם לא מגליד.

הזמן מעולם לא הצליח לרפא את הפצעים האלו. תמיד התחננתי שימציאו תרופה שתעזור לי להעלים אותם.

מאז נפטרו אנשים נוספים...

אני רק לא מבינה איך העולם ממשיך בלעדם, ללא קיומם.

יום אחד העולם הזה ימשיך גם בלעדיי. מוזר.

אחד הפוסטים הארוכים שכתבתי...

מילא. העייקר שכעת אני מרגישה טוב יותר. זיק של הקלה.

כל הזכרונות האלה, עשו לי חשק להעלות לכאן כמה תמונות ילדות.

החדר הזה עבר כל כך הרבה שינויים אחר כך. חח אני זוכרת שאחותי תמיד קראה לי "עכברונת". כשחושבים על זה, באמת נראיתי ככה.

וונדרוומן בדרך להצלת העולם...?

רק אל תשאלו אותי מי איפר אותי ככה. :)

בית מלון עלוב בטבריה. לצורך העניין, שמו: "בלו בנד".

אגב, הכדור הירוק שביד של אחי... התפוצץ אחר כך בבריכה. אחר כך אחי שכנע אותי לקחת גם את הכדור שלי וגם הוא התפוצץ.

זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להרים אותה. היום המקסימונת הזאת בת תשע.

חחחח אחותי התחפשה לביבי נתניהו. אחי לקח לה את המסכה שלו וחבש על ראשו ואני לקחתי את המסכה שאחי קנה.. עזר ויצמן.

עושים "פיס" בידינו, בתקווה נאיבית שבאמת יהיה שלום.

חח החישוק הורוד שמאחורי המיטה נפגש עם עכבר קטן שהחליט לבקר אצלנו בבית. מהסלון שבקומת המטבח, ראיתי אותו בורח מאמא שלי ונוגע בחישוק שהיה על הרצפה חחח.

מאז, החלטתי שאני לא רוצה את החישוק הזה יותר, שלפני כן היה בערך מושא עולמי.

המשך שבוע טוב, מוצלח ומחוייך...