כל הדבר הזה... מסובך.

היום נעלמו לאמא שלי שני סירים באורח פלא והיא החליטה שכשניקיתי את הבית, לא הוצאתי אותם.

אני כמובן הוצאתי את כל הסירים הכשרים לפסח. מה שהיה היה.. מה שלא היה, כמובן לא יכולתי להוציא.

זו לא הפעם הראשונה שהיא מתחילה להשתגע בגלל הדברים הקטנים האלו, בגלל השטויות האלה.

לא אכפת לי שכל השכונה שמעה את הצעקות שלה. לא אכפת לי שזה גם לא היה אכפת לה.

אכפת לי שאחרי שנקרעתי בנקיונות הבית, גם היו לה תלונות. והדודבדן שבקצפת היה - שבסוף היא גם מצאה את הסירים.

זה לא יאומן איך שהאישה הזאת היא אולי היחידה בעולם שמצליחה להוציא אותי משפיות. בסוף שתקתי והסתגרתי בחדר.

אחותי אמרה לי שלא אתייחס אלייה ושעוד מעט גם אני אעזוב את הבית ולא אצטרך לשמוע את השגעונות שלה (אני מתארת אותם בעדינות מוחלטות בהשוואה למחזה האמיתי).

אמא שלי כמובן שמעה זאת ואמרה: "מה, עכשיו כולם נגדי...?"

ממש נפגעתי ממנה. הדברים האלו חוזרים על עצמם יותר מדי פעמים... בואו נאמר, מאז שאני זוכרת את עצמי ואני תכף חוגגת 19 שנים על פני כדור הארץ.

אחרי שעה בערך יצאתי כשאני סוף סוף רגועה. עדיין כועסת, עדיין פגועה. במשך כל הזמן הזה היא קראה לי שאצא ואמרה שלל דברים.

"מצאתי את הסירים, את יכולה לצאת", "בואי כבר. האוכל מתקרר" "אז לפחות תאכלי אותו בחדר שלך" (בכלל לא הצלחתי לפתח תאבון מכל הבלאגן שהיה שם), "נו ביקשתי סליחה" (לא, את לא) "סליחה........." (מזל שהנימה שאמרת את זה מראה לי שאת באמת מצטערת על זה) "נו, ביקשתי סליחה" (יצאת מידי חובה, מה? זה כמו שרוצח יבקש סליחה ויטען ש..." מה?! חוצפן שכמוך! ביקשתי סליחה ואתה עוד לא מעז לסלוח לי על שרצחתי את אחיך? נו, אז מה קרה! בסך הכל פגעתי בך במקום כואב! מה הבעיה שלך לסלוח לי ולהתנהג כמו בוגר?!")

אז אולי אני מתנהגת כמו ילדה מתבגרת, אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר

אני לא יכולה לשאת את הטירוף הזה שלה

אני יודעת שהיא סבלה המון בחיים. אמא שלה הייתה בשואה וכתוצאה מכך כל החיים שלה היא ואחיה היו בפנימיות

והחיים שלה לא היו ממש דבש

אבל למה לעזאזל אני צריכה לסבול את אי השפיות הלא זמנית שלה?

לפעמים מתחשק לי לקחת מסקנטייפ (דבק מלחמה, סוג של סלוטפ רק מתקדם יותר) חזק ולשים אותו על השפתיים שלה

בנוסף לכל גיסי מחמם את האווירה. הוא חושב שזה נורא מצחיק להשחיל הערות ביניים נגדי. זה היה נסבל... עד שהוא אמר: "מור..."

וסימן ברוגז ביד ונסחף עם ההצגה היפה שלו. בהצגה הזאת הוא כביכול חיקה אותי ותיאר אותי כילדונת טיפשונת וילדותית שעושה ברוגז עם אמא.

גם את זה אגרתי... אבל הוא לא הפסיק. התפרצתי מעצבים ואמרתי: "ברוגז תעשה לאבא שלך. אתה הרי רב איתו הרבה, לא? אפילו עזבת את הבית כמה פעמים בגלל זה..."

הוא כמובן שתק. ונפגע...בסך הכל ניסיתי להראות לו שמהצד שלו, אצלו הכל לגיטימי. זה בסדר והגיוני שהוא יריב עם אבא שלו ולא ידבר איתו חודשים, אבל כשאני מחליטה להסתגר לשעה בחדר (כדי לקבל קצת שקט ומרגוע!!!) ולא לדבר עם אמא (והאמת שקשה לי עם זה... אבל אחרת היא לעולם לא תפסיק להתנהג ככה. טוב, אני יודעת בלב שהיא תמשיך עם זה גם אחרי שאחזור לדבר איתה)

אחר כך הוא אמר לכל העולם שהוא נפגע ממני ובכלל סיפר את המקרה מהצד שלו. אני שונאת שעושים את זה. אני תמיד מציגה את האמת כולה, גם אם לא הייתי בסדר.

אחר כך כשאמרתי לבת דודה שלי, היא אמרה שעכשיו זה נשמע לגמרי אחרת מאיך שהוא תיאר את זה.

אני מודה שלא הייתי בסדר. אמרתי את זה כתוצאה מרגשות שאגרתי (גם ממנו וגם מאמא שלי) וזה פשוט יצא.

וכמובן שהוא שתק כי מדובר באמת לאמיתה.  הבנתי שהוא סיפר לכולם בגלל שקודם כל אחותי שאלה אותי על זה. אחרי שסיפרתי לה מה קרה, היא החליטה שבגלל שהוא יותר מבוגר ממני, לא הייתי בסדר.

זה פשוט טיפשי!!!!!!! היא בעצמה כל הזמן הזה ביקשה ממנו להפסיק לנסות לעצבן אותי.

אחר כך גם בת דודה שלי וגם אמא שלי שאלו אותי על זה, אבל עם אמא שלי אני בכלל לא מדברת, אבל בכל זאת הסברתי לה כדי שתרגע.

אני יודעת שלא הייתי בסדר. שאלתי אותו אחר כך: "אתה רציני שנפגעת בגלל מה שאמרתי? אמרתי את זה בגלל מה שהיה באותו הרגע ובכלל לא התכוונתי לנסות לפגוע בך. רק רציתי להראות לך שגם אתה רב עם פאפי ועושה איתו ברוגז.. נקרא לזה ככה אם אתה רוצה. למה אצלך זה בוגר ואצלי זה ילדותי?"

הוא השמיע קול, הסתובב והלך (פניתי אליהם רגע לפני שהלכו).

מה אני אגיד לכם |:

או שיש לי משפחה משוגעת או שאני השתגעתי.

ואחרי זה אני האינפנטילית...

תהיו בני אדם. תעמדו מאחורי המעשים שלכם.

ולסיום...

שיהיה לכולם סופ"ש נעים ורגוע. אמן.