עם כל האהבה הגדולה שלי לילדים, לפעמים אני מרגישה שאני לא בנויה לזה.

זאת אומרת, אני טיפשה. אני המפגרת שתמיד מביאה את עצמי למצבים האלה.

לו רק הייתי קצת יותר סמכותית ופחות חמימה ולבבית עם הילדים, פחות נותנת מעצמי, פחות מעניקה, אז אני לא חושבת שהייתי מגיעה למצבים האלה.

לפעמים אני מרגישה כמו בובה שהילדים רבים עליה. מי ישחק איתה קודם, מי ישחק איתה כל הזמן, תמיד.

הם ילדים, נכון. אבל אני כל כך עדינה ושברירית והם גדוד שבכלל לא שם לב שפוגע בי.

לפעמים הם נדבקים אליי כל כך חזק ולא נותנים לי לזוז וללכת. לפעמים הם רוצים שאני אהיה רק בשבילם ואשכח שיש לי בעצם מה לעשות - לשים תמיד עין על הילד.

לפעמים הם מושכים אותי, כל אחד מחזיק יד אחרת. לפעמים בהפסקות או בכל מיני מקומות שאני צריכה ללכת והם פנויים, כל אחד תופס מקום כלשהו בגוף שלי ופשוט ממשיך איתי הלאה. העייקר שאני אהיה איתם.

לפעמים הם אפילו חונקים אותי מבלי לשים לב. אני מעירה להם על כך ש "זה לא נעים לי" "את מכאיבה לי" "אתה מכאיב לי" "אתם מכאיבים לי" וכן הלאה.

אני מאוד אוהבת אותם, אני מאוד רוצה לתת מעצמי בשביל כל אחד שם... אבל המצבים האלה מכאיבים לי פיזית. אני לא יכולה ככה.

לפעמים אני אפילו כמעט מועדת בגלל המצבים האלה. זה מצחיק שכל מי שעובר ורואה את זה חייב להעיר הערה: "חחח הקייטנה של מור", "וואי וואי, איזו שיירה נמצאת איתך"  ...

אני זוכרת שבתחילת השנה הילד שאני מלווה מאוד קינא בגלל זה. הוא לא אמר את זה במילים, אבל ההתנהגות שלו והרמיזות שלו אמרו כבר הכל.

כשאני חושבת על זה שיש לי שנת שירות נוספת... אני כבר לא בטוחה כל כך שהמקום הזה הוא בשבילי. אני מעדיפה לבוא לבקר את הילדים ואת הצוות לפעמים, אבל לא ככה, זה כבר לא בריא לי.

מצד שני אני חולה על ילדים ובמיוחד על הילדים האלה (למרות הכל.. אחרי הכל הם ילדים. הם לא באמת מבינים מה הם עושים)...

לפני כמה ימים המזכירה של האורטודנט שלי שאלה אותי אם אני עדיין לומדת. אמרתי לה שכבר סיימתי ושאני משרתת מעל לחצי שנה בשירות הלאומי.

היא כמובן שאלה מה התפקיד שלי. אמרתי לה שאני צמודה לילד. האמת שמכאן זה נשמע קצת תפקיד עלוב באופן יחסי. כאילו אני עוזרת לתלמיד בלימודים וזה ממש לא התפקיד שלי. התפקיד שלי רחוק מלהיות כזה.

בכל מקרה, היא הייתה נורא מופתעת ואמרה שיש לי פוטנציאל ושהיא ציפתה שאהיה במקום כמו בבית משפט. חח טוב, זה נראה לי אחד הדברים המשעממים, אבל גם זה רעיון.

אני מתכוונת לברר עם הרכזת שלי בדיוק אילו תפקידים יש לה להציע לי. לא ככה בכללי כמו שעשתה בשנה שעברה. הפעם אני אשגע אותה.

אולי אני אוכל לשרת במקום שיוכל ללמד אותי, שיעזור לי להתקדם בעתיד. טוב, אין ספק שהתפקיד הנוכחי מקדם אותי באופן משמעותי ביותר, אבל אני רוצה אופציה נוספת בעתיד. זה מאוד יתרום לי.

בינתיים הילדים נורא רוצים שאשרת שם שנה נוספת, אבל זה ממש לא תלוי בי. נראה אם עד אז יציעו לי תפקיד מעניין/מאתגר שיתאים לי.

לפני כמה ימים חגגתי את יום הולדתי העברי והלועזי... :)

היה נחמד.. אבל אני מתגעגעת ליום ההולדת 18 שלי. זה פשוט היה היום הולדת הכי מדהים שאי פעם חגגתי.

בעקרון, חברה שלי ארגנה לי משהו מהמם ועדיין מתעקשת לחגוג לי את יום ההולדת ביום אחר, אבל זה בינתיים לא יצא לפועל, בגלל שלשתינו הפלאפון נדפק, מסתבר.

בכל מקרה, קניתי נעליים חדשות של דיאדורה.. ובד"כ אני לא כ"כ מתלהבת מהחברה, אבל הנעליים שקניתי מדהימות.

קניתי גם ג'ינס מהקולקציה החדשה של "סקסו". חח בכלל לא הכרתי את המותג הזה לפניכן.

קניתי גם טייץ' וגופיה נחמדה.. :)

בקיצור - התחדשתי בכל מיני דברים.

אחי הכין לי יצירת מופת - בלון בצורת לב ושני דובונים מחזיקים אותו בכל צד וכתב עליו: "יומולדת שמח מורמור"

והמורה שאני עובדת איתה הביאה לי כמה שוקולדים מדהימים. אני חושבת שהם מחו"ל.

והביאו לי עוד כמה דברים קטנים ונחמדים :)

הייתי אמורה להפגש עם חברה ממש טובה שלא גרה בעיר שלי, אבל זה לא התממש... :( מבאס..

וזהוווו אין לי כוח כבר. חפרתי מספיק עם היומולדת שלי ואפילו אין לי כוח להעלות תמונות של דברים שהביאו לי וכאלה.

אבל אני כן אציין שעצוב לי שלא נפגשתי עם שני האנשים שאולי הכי חשובים לי בעולם, חוץ מהמשפחה... חן והילה, ואני בכוונה לא משתמשת בכינויי חיבה.

לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הגעגוע הרב הזה שאני מרגישה.

למה אנחנו לא גרות באותה העיר? למה?

ויש גם את איילת שלי שהיא לא פחות חשובה מהן... שגם היא לא גרה בעיר שלי.

זה פשוט מצחיק שדווקא אלה שלא גרים בעיר שלי, דווקא אליהם אני יותר מתחברת וכמובן שאליהם אני הכי מתגעגעת, בגלל שאני לא זוכה לראות אותם כל יום.

אם כבר יומולדת... ביום ההולדת שלי, הורדתי את הגשר... אחרי שנה וחמישה חודשים חח.

בהתחלה הייתי קצת בהלם. הייתי כל כך רגילה למראה עם הגשר, אבל לקח לי זמן קצר מאוד להתרגל למראה החדש חח ובסך הכל אני מאוד מרוצה. זה מהמם.

כולם אמרו לי שזה יפה ושפתאום זה עושה לי אור בפנים ובלה בלה בלו :)

פתאום לכולם דחוף נורא להפגש איתי חח כדי לראות איך אני נראית בלי הגשר, איך יצא בכלל.

חח בדיוק יום למחרת חזרתי לשירות.. האב בית אמר: "הוווו איז חיוך על הבוקר" חשבתי לעצמי: "אני תמיד מחייכת, יא טמבל חח זה הגשר שכנראה הסתיר" אבל אמרתי: "עכשיו רואים שאני מחייכת. הורדתי את הגשר..." "וואי נכון, אפילו לא שמתי לב" חחח בתכלס היחידה שלא אמרתי לה מראש ששמה לב לזה, הייתה אמא של הילד שלי וגם חברה של בן דוד שלי, אבל המשוגעת הזאת חשבה שהורדתי כבר מזמן ולא היה נעים לה לשאול חחח.

רגע לפני סיום, אני רק אכתוב שאני קצת עצובה ובדכאון, אבל את זה אני כבר אשמור לעצמי ולא אחשוף כאן. אנשים קוראים פה, גם אם הם לא מגיבים פה בבלוג..

בא לי פשוט לשכוח מהכל.