אני פשוט אוהבת את מקום השירות שלי. אין דברים כאלה. הילדים האלה הם לא פחות מאושר אחד גדול. כבר אמרתי את זה. אני אומר את זה שוב ('אכתוב', למתחכמים).

הסרטתי אותם בשיעור "זהירות בדרכים". אין ספק, זה אחד השיעורים הקורעים. הייתי צריכה להסריט את ההצגות המאולתרות של השיעור היום. התפוצצנו מצחוק.

המורה הזמינה שלושה ילדים שימחיזו מחזה כזה: שתי ילדות מגיעות אל מגרש המשחקים. הן רואות שהמגרש עמוס בילדים ולכן מחליטות לחכות, עד שיתפנה מעט מקום. האחת שואלת את חברתה כמה זמן עבר וחברתה עונה שעברו שעתיים. כעת הן מחליטות לעבור לשחק בכדור שהביאו על המדרכה. הן הולכות למדרכה ומשחקות. במהלך המשחק, הכדור מתגלגל אל הכביש. אחת הילדות רצה לעבר הכדור ונופלת. בדיוק בזמן הזה, מגיחה מכונית. הנהג בולם בבהלה ודורס את הכדור. כתוצאה מכך, הכדור מתפוצץ. הילדה כואבת את "מות" הכדור. הנהג אומר לה שהחיים שלה חשובים יותר וטוב שהיא ניצלה. מעתה והלאה עליה להיזהר וללמוד מהמקרה. מ- ה - נס שהיה לה. זהו המסר שהיא לומדת. אחת היציאות המצחיקות של רון, אחת התלמידות בכיתה הייתה: "אוי, כמה חבל. הכדור התפוצץ. אולי תלווה לי קצת אוויר מהגלגל של המכונית שלך?!". אחח.. ילדים בכיתה ב' הם משהו מיוחד.

אחרי שסיימתי לעבוד, הלכתי לקנות משהו לאכול. בזמן האחרון הזנחתי את עצמי והתזונה שלי לקויה לגמרי. השיער נושר יותר מתמיד ואני גם לא מתפקדת כמו שתפקדתי בעבר. הכל מתבצע יותר לאט ואני נהיית תשושה לעיתים קרובות. אני כבר מס' ימים אוכלת פחות או יותר כמו שצריך. אמא קנתה לי אוכל ביתי (אני אוהבת את המקום הזה. הם באמת מכינים שם אוכל בסגנון ובטעם ביתי). כשעמדתי לצאת, שאל אותי איזשהו איש: "ראית איזה חברות יש לאילן?" (אילן = בעל המקום). שאלתי בתמיהה: "אני?". הוא פצח בצחוק ואמר: "היה מת" והחל להסתלבט על בעל המקום. זה בהחלט העלה לי קצת את האגו.  

אוהבת, מור.

קשה לי להסביר מה אני מרגישה עכשיו. יש לי תחושת בטן רעה. אלוהים יודע למה.

היום יש חנוכת בית לאחותי. אז שיהיה במזל.

אתמול כתבתי קצת על ניר ושמרתי את זה פה כטיוטה. אני מעבירה את זה לכאן:

אוקי. אז אתמול כסיימתי לעבוד, החלטתי להתקשר לניר. לרגע שכחתי שלא הספקתי לכתוב לו את מס' הפלאפון שלי.

כך התחילה השיחה:

ניר: "הלו?"

אני: "היי... מה קורה?"

ניר: "בסדר. מה איתך?"

אני: "בסדר..."

ניר: "ממ מי זאת?"

אני: "מור"

ניר: "איזו מור?"

אני: "מור מאתמול. מהרכבת."

ניר: "אהההה מאמיייייייייי.. מה קורה יפה שלי?"

אני: "בסדדדר.. מה העניינים? איפה אתה...? בבסיס..?"

בהמשך השיחה הוא שאל אם התגעגעתי אליו. אמרתי שחשבתי עליו ושאלתי אם זה אומר שהתגעגעתי. הוא אמר שהוא חושב שכן.

הנה עוד קטע משונה מהשיחה:

הוא: "איזה מבטים החלפנו אתמול..."

אני: "איזה?" XD

הוא: "את יודעת..."

אני: "אני לא" XD

הוא: "משחקת אותה לא יודעת, הא?"

אני: "לא חחח. איזה מבטים?!"

הוא: "כמעט אנסו אחד את השניה...!"

אני: "חחח לא.."

הוא: "מה לא? שקרנית.."

אני: "חחחח זה אתה שעוד שניה אנסת אותי... לא אני אותך" XD

הוא: "לא נכון.. גם את!"

אני: "לא.. רק הכרנו..."

הוא: "אז מה..?! אהבה ממבט ראשון!"

אני: "זה נשמע יפה"

הוא: "זה לא רק נשמע. זה יפה.. :) חח אז מה, את עכשיו בדרך הביתה?"

אני: "מחכה לאמא. שתבוא לקחת אותי..."

הוא: "תחכי לי. אני כבר מגיע"

אני:  "סבבה. אני מחכה, אבל לוקח לך זמן"

הוא: "אני מתעכב קצת. אני אגיע בערך.. ממממ מחר או מחרותיים"

אני: "חחחחח בקצב הזה, אני חושבת שעדיף לי ללכת כבר ברגל"

הוא חמוד.. אבל אנחנו לא מתאימים.  והוא מתקדם מהר וזה ממש לא מתאים לי. לא קורצנו מאותו החומר.

אמרתי לו שנזכרתי שהכרתי שתי בנות מ - בת-ים (הכרתי אותן בקורס לקראת השירות הלאומי - עבודה עם אוטיסטים).

שאלתי אותו אם יש לו "מקושרים". הוא אמר שכן, אז אמרתי לו שאני אשלח לו את הפרופיל של אחת מהן ואולי הוא יכיר.

בכל אופן, הוא הודיע מראש שהתמונות שונות לגמרי מהמציאות ושהתמונות שאני אראה שם, הן עם שיער ארוך ולא עם קצוץ כמו עכשיו.

התמונות באמת שונות. בחיים לא הייתי מקשרת בין התמונה לבן אדם, אם לא הייתי יודעת שזה הפרופיל שלו.

בכל אופן, קראתי את הפרופיל שלו.. והשינוי בינינו עצום. אפשר לומר מרחק שמים וארץ. 

וכמו שחברה שלי מעידה על עצמה: "אני לא מהזורמות". אני בדיוק כמוה. אני בכלל לא אוהבת סטוצים ושטויות. יש בזה משהו שאפילו מגעיל אותי.

אין לי בעיה עם אותם אנשים. אבל באופן אישי אני לא מסוגלת להתחבר לזה. לא במחשבה ובטח שלא במעשים.

אם אלירן לא היה כזה דביל, יכל להתפתח בינינו סיפור יפה. הוא באמת משהו מיוחד מבחינת האישיות. אבל הוא מפגר והאמת שגם קשה לנהל ככה קשר. מרחוק.

למרות שהוא אמר שזה לא יהווה בעיה. בכל אופן, קשה לי לפתח את כל ענייני האהבה, בגלל שאני לא זורמת. וזה משהו שנובע מתוך רצון כמובן.

שאלוהים יעזור לי. לא יודעת מה נסגר איתי לאחרונה.

"זה לא שחור לבן

זה לא עוד סרט

זה החיים

ולא עוד מציאות אחרת"

הכל בראש עידן יניב

הולך ברחובות, יחף ופגיע
ומשקפי השמש לא עוזרת הן רק גורמות לי להזיע
מחפש אותך בבאזל, בקפה של הרחוב
משתגע כל הלילה לא יודע מה לחשוב

מביט בחלון, עצוב ובטוח
שהצללית שרק עכשיו עברה זוהי את וזה לא רוח
אם תשאלי על האונים שלי, אז תדעי שאני חסר
אם לא תפסיקי להתנועע עליו
אני נשבע, אני נשבר

איך היא מסובבת ת'אגן שלה
ואז מראה לו ת'חיוך שלה
ומתפרעת כל הלילה כמו שידענו
מסובבת ת'אגן שלה
מעיפה את השיער שלה עליו
בצעדי ריקוד של החיים

חוצה את תל אביב בין השעות חמש לשש בבוקר
ההיכרות איתך זה לא פשוט, זה לבריאות עלה ביוקר
ואם אמך עוד תתלונן עליי, אז תגידי לה שדי!
אם היא תפנה למישהו אצבע, זה עלייך, לא עליי

איך היא מסובבת ת'אגן שלה עליו
ואז מראה לו ת'חיוך שלה
ומתפרעת כל הלילה כמו שידענו
מסובבת ת'אגן שלה ...

שש בבוקר פותח ת'עיניים
ולא מבין איך זה בכלל קרה, היא אצלי בין הידיים
ואז אני פתאום מבין הכל, לא היה לי מה לחשוש
אהובתי כאן כל הלילה, זה היה הכל בראש

איך היא מסובבת ת'אגן שלה עליי
ואז מראה לי ת'חיוך שלה
ומתפרעת כל הלילה כמו שידענו
מסובבת ת'אגן שלה
מעיפה את השיער שלה עליי
בצעדי ריקוד של החיים

השיר הזה מתאר כל כך את מציאות ההבל. יש צורך בהסבר? או שגם לכם זה מובן כ"כ?

אוהבת