אמנם הכותרת נשמעת לי עלובה, בלשון המעטה, אך היא מתארת, לצערי, את המציאות העגומה של הילד עליו אכתוב בפוסט הזה.
כפי שאתם יודעים, אני משרתת בשירות הלאומי בבית ספר יסודי. לפני מס' ימים נחשפתי לסיפור קורע לב שלפתע החל להתבהר.
המחנכת של כיתה ב' (בה אני נמצאת), שיתפה אותי ברגשותיה בנוגע לאחד התלמידים. "את יודעת על מי הכי כואב לי?", אמרה בנימה עצובה.
לא הספקתי לשאול: "על מי?" והיא כבר שפכה את ליבה ופרשה את רגשותיה בפניי. לאחר שציינה את שמו של הילד, אמרה לי שהחיים שלו לא פשוטים כלל.
אביו נכה (את זה הוא סיפר לי לא פעם.. יום אחד בשיעור אמנות הוא התבקש לצייר את משפחתו. הוא שאל אותי איך יצייר את אביו. "עם שתי רגליים או עם רגל אחת?" בסוף החליט לצייר לאביו רגל אחת, על מנת להמחיש את המציאות ולא להיכנס לעולם שכולו פנטזיה, מה שאני הצעתי לו, אך אמרתי בדרכים עדינות יותר, אחיו מתעלל בו (פיזית ומילולית. כעת נזכרתי בכך שיום אחד אמר לחברו: "מור היא כמו אחות בשבילי", מה ששמעתי לנוכח מקרי לחלוטין. המצב התבהר. בטח שאהיה כמו אחות בשבילו. אני מעניקה לו הרבה חום ואהבה. הוא מקבל ממני הרבה תשומת לב. כעת אני מבינה עד כמה הוא זקוק לזה, עד כמה זה חסר לו) והכואב מכל - הילד מורעב.
המחנכת כבר דיברה בשנה שעברה עם אימו של הילד בנוגע לכך.. האמא טענה שלילד נוצר רושם מוטעה. מה זאת אומרת רושם מוטעה? באמת שלא הבנתי מה הפשר במילותיה. מה שכן הבנתי, זה שהיא טוענת שמדובר בדמיון מופרך של ילד בכיתה ב'. אבל אלו מילים בלבד.
פתאום נזכרתי בכך שאת ארוחת העשר סיים תמיד לפני כולם....
פתאום נזכרתי בכל הפעמים שילדים התבכיינו על האוכל ששמו להם בילקוט והחליטו שהם יזרקו אותו לפח. מיד הילד קופץ ואומר שהוא לעומתם אוהב את האוכל הזה ולכן נתנו לו לאכול את הארוחה שלהם.
פתאום נזכרתי בכל הפעמים שהבאתי תוספות לארוחה שלי והוא תמיד ביקש ממני גם (יום אחד שאלתי בתמימות: "מה, אתה עדיין רעב? הרגע סיימת לאכול... אתה אמור להיות שבע" "אכלתי, אבל אני עדיין רעב", זה כל מה שאמר)
פתאום נזכרתי בכל כך הרבה דברים. אני עושה אחד + אחד + אחד, כמו שאומרים ובסופו של דבר אני מקבלת ילד אומלל, שהחיים רק מחפשים דרכים להתאכזר אליו.
הוא ילד מקסים ויפהפה ברמות לא נורמליות וחברים כמעט ואין לו. אני מחפשת סיבות ולא מוצאת מדוע זה כך. זה לא נתפס לי.
היום בבוקר ראיתי שהוא מדוכדך נורא. שאלתי מס' פעמים מה קרה והוא ענה: "כלום" "כלום כלום..". עייני ראו אחרת. " רוני (שם בדוי), אתה יודע שאתה יכול תמיד לשתף אותי! אם קרה משהו, בוא ותספר לי. אולי אני אוכל לעזור...". "תודה.. אבל את לא יכולה לעזור לי", אמר בעצבות, תוך כדי התכנסות בתוך עצמו. "מה קרה, רונצ'וק?" שאלתי בעצבות.
"הכל קרה. אמא שלי שמה לי פרוסת לחם כזאת קטנה ואני רעב," אמר על סף בכי ומיד המשיך: "ומקודם איזה ילד רץ ונתקע בי ואז קיבלתי מכה חזקה בגב וכואב לי", נגע במקום שכואב לו. "רוצה לראות?" שאל. הוא כבר תכנן להרים את החולצה שלו וסובב את גבו על מנת להראות לי. "רוני, רוני... זה בסדר. אני מעדיפה לא לראות את המכה שקיבלת..."
המשכתי לדבר איתו על האוכל. "רונצ'וק, אל תדאג.. היום מסיימים ללמוד מוקדם". "אני יודע... אבל עד שאחותי תגיע, אני לא יכול לאכול כלום" "מה זאת אומרת עד שאחותך תגיע?" "היא באה בארבע הביתה ומכינה לנו אוכל. עד אז אני אשאר רעב". "מה, וזה ככה כל יום?", שאלתי. "כן", כמעט התמרמר בבכי.
עייני התמלאו דמעות במהלך כל השיחה. "אתה יודע מה? בוא נעשה הסכם! אתה אוהב מעדנים?" על שאלה זו הוא לא ממש ידע לענות לי. לא בדיוק יצא לו לטעום..
כששאלתי אותו אם הוא אוהב מעדן "קרלו", הוא אמר: "לא יודע," תוך כדי שהרכין את ראשו... והמשיך: "לא אכפת לי".
בסופו של דבר סוכם שאביא לו אחת לשבוע מעדן כלשהו. מצידו שאביא לו מעדן עם ראש של כבש.
המקרה הזה גרם לי להרהר הרבה. אני יודעת שיש אנשים שאין להם מה לאכול, אני יודעת... אבל פתאום נזכרתי בילדות המדהימה שהייתה לי.
מבחינת האוכל - היה לי הכל מהכל. אמא שלי פינקה אותנו ברמות לא נתפסות.
1. דגנים - היו לנו לפחות חמישה סוגים. עוד לפני שנגמר סוג אחד, היא דאגה לקנות לנו חדש.
2. ארוחת צהריים חמה - הכינה לנו טרי על המקום, ברגע שחזרנו מבית הספר.
3. מוצרי חלב (מעדנים, גבינות, שוקו, חלב וכו') - מכל הסוגים, מכל המינים ובכמויות מסחריות.
4. כל יום דאגה לשאול אותנו, הילדים, מה נרצה לאכול ביום שלמחרת בבית הספר
5. היה לנו מקפיא גדול ומיוחד שהיה עמוס בגלידות.
6. היה לנו ארון של חטיפים וממתקים.
7. כל מה שראינו במכולת וחשקנו בו, קיבלנו.
8. ארוחות משפחתיות, תמיד היה לנו.. ותמיד הזמנו את המשפחה המורחבת, מס' פעמים בחודש.
היו לי חיים של מלכה. הערכתי את זה מאוד, אבל לא כמו עכשיו, אחרי המקרה הנוראי, אליו נחשפתי.
הארונות והמקררים שלנו תמיד היו מפוצצים באוכל. כל העולם השתגע מזה.
אלוהים... היינו כל כך מפונקים, שזה לא נתפס לי...
פתאום אני נתקלת במקרה הזה ואני מרגישה שעד כה, חייתי בבועה ורודה שהתנפצה ברגע.
זה לא שלא הייתי מודעת לכך שיש אנשים שאין להם מה לאכול.
זה לא שאני לא תורמת לכל הומלס ומקבץ נדבות שאני נתקלת בו ברחוב. הם כבר מכירים אותי ומחייכים חיוך רחב רחב כשרואים אותי מתקרבת.
כשאני נתקלת בסיפורים כאלה, אני תמיד עושה הרבה על מנת לשנות את את המצב הזה.
הייתי מארחת אותו ואת בני משפחתו אצלנו בבית בשמחה, אבל זה יעליב אותו... וזה גם בעייתי. הילדים בכיתה לא יבינו את זה ואז זה יהיה אפילו יותר גרוע.
נקרע לי הלב... בחיי. כואב לי עליו. אני לא מסוגלת לראות אותו ככה סובל.
לחשוב שעד השעה ארבע הוא נאלץ להסתפק בכריך צנום (צנום, כמו הילד..).
מחר בעזרת השם אדבר עם המחנכת על המקרה הזה. חייבים לעשות משהו בנדון.
זוכרים שסיפרתי על האהבה הבלתי אפשרית שלי..?
אז אותו בחור נהיה מוזר עם כל יום שעובר. שמתי לב שהוא משתדל לראות אותי כמה שפחות ומתחמק הרבה. קצת פוגע, למען האמת.. 
היום, כשנפגשנו במקרה, נורא התחשק לי לסטור לו בחוזקה. זה היה מתבקש, אבל החזקתי את עצמי.
מצד אחד הוא נהיה קצר במילים, מצד שני הוא מורח אותי בשאלות. כאילו, מצד אחד רוצה שכבר אלך ומצד שני מתחנן שאשאר עוד רגע... הייתי על סף שגעון פנימי. אבל הסתרתי את זה מצוין.
לפני כמה ימים קניתי תחפושת של באטמן בגרסה הנשית. אז עכשיו זה באטוומן..
אחותי הגדולה ממש התלהבה ואמרה לי שזה נורא סקסי עליי חח. מצחיקה.
ואחותי השניה קינאה והחליטה שהיא רוצה לקנות תחפושת זהה.
כשחושבים על זה, לא התחפשתי מכיתה ח' ומאז עברו לא מעט שנים...
יאמר לזכות הילדים. בזכותם החלטתי להתחפש.
במקום השירות שלי מעריכים אותי מיום ליום. לפעמים אני נושא שיחה יומי.
לפני כמה ימים נכנסתי לחדר המורים ואחת המורות אמרה לי שכל היום משבחים אותי ואז הוסיפה: "אבל אין לומר שבחו של אדם בפניו"..
אז כן, אני יודעת שאני מאוד תורמת שם ומאוד אוהבים אותי שם. מהמנהלת, אני מקבלת יחס מועדף, לעומת שאר בנות השירות. לא אומר שזה לא משמח אותי, כי זה יהיה שקר.
מצד שני, זה לא שהן מקבלות יחס גרוע. אני פשוט מקבלת יחס טוב יותר. בנות השירות האחרות היו בטוחות שאני משרתת שם שנתיים, בגלל היחס והאהבה שמרעיפים עליי שם.
הן הבחינו בדברים ששמתי לב אליהם רק בזכותן.
מה יש לומר? התרגלתי למקום הזה. ממש בית שני. אני מוכרחה לשרת שם שנה נוספת. מוכרחה..
היום, באופן רשמי התחלתי ללמוד לתיאוריה.. מגיעות לי מחיאות כפיים. קיבלתי הרבה מוטיבציה.
אמא ואבא שלי משתגעים יותר מכולם. אבא מת כבר לקנות לי מכונית, כדי שאעזוב אותו לנפשו חח וגם מן הסתם הוא רוצה שאוציא כבר רשיון
ולאמא נורא חשוב שיהיה לי הכל ושאקבל כל דבר אפשרי מאבא. בין היתר שאוציא רשיון.
אז שיהיה לי בהצלחה... 
אני מקווה שלא אתייאש. אי אפשר להיות כל כך הרבה על המחשב, מול אתר "למד".
אוהבת המון,
מור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מור!(:
מפחיד איך שהצבא מנצל אותה. רציתי להפתיע אותה קצת, אבל בגלל הצבא, זה לא מתאפשר.. 
כשמשהו לא היה נראה לי (או כשצץ במוחי רעיון טוב), סטרתי לבן אדם שעמד מולי.