עם כל האהבה הגדולה שלי לילדים, לפעמים אני מרגישה שאני לא בנויה לזה.

זאת אומרת, אני טיפשה. אני המפגרת שתמיד מביאה את עצמי למצבים האלה.

לו רק הייתי קצת יותר סמכותית ופחות חמימה ולבבית עם הילדים, פחות נותנת מעצמי, פחות מעניקה, אז אני לא חושבת שהייתי מגיעה למצבים האלה.

לפעמים אני מרגישה כמו בובה שהילדים רבים עליה. מי ישחק איתה קודם, מי ישחק איתה כל הזמן, תמיד.

הם ילדים, נכון. אבל אני כל כך עדינה ושברירית והם גדוד שבכלל לא שם לב שפוגע בי.

לפעמים הם נדבקים אליי כל כך חזק ולא נותנים לי לזוז וללכת. לפעמים הם רוצים שאני אהיה רק בשבילם ואשכח שיש לי בעצם מה לעשות - לשים תמיד עין על הילד.

לפעמים הם מושכים אותי, כל אחד מחזיק יד אחרת. לפעמים בהפסקות או בכל מיני מקומות שאני צריכה ללכת והם פנויים, כל אחד תופס מקום כלשהו בגוף שלי ופשוט ממשיך איתי הלאה. העייקר שאני אהיה איתם.

לפעמים הם אפילו חונקים אותי מבלי לשים לב. אני מעירה להם על כך ש "זה לא נעים לי" "את מכאיבה לי" "אתה מכאיב לי" "אתם מכאיבים לי" וכן הלאה.

אני מאוד אוהבת אותם, אני מאוד רוצה לתת מעצמי בשביל כל אחד שם... אבל המצבים האלה מכאיבים לי פיזית. אני לא יכולה ככה.

לפעמים אני אפילו כמעט מועדת בגלל המצבים האלה. זה מצחיק שכל מי שעובר ורואה את זה חייב להעיר הערה: "חחח הקייטנה של מור", "וואי וואי, איזו שיירה נמצאת איתך"  ...

אני זוכרת שבתחילת השנה הילד שאני מלווה מאוד קינא בגלל זה. הוא לא אמר את זה במילים, אבל ההתנהגות שלו והרמיזות שלו אמרו כבר הכל.

כשאני חושבת על זה שיש לי שנת שירות נוספת... אני כבר לא בטוחה כל כך שהמקום הזה הוא בשבילי. אני מעדיפה לבוא לבקר את הילדים ואת הצוות לפעמים, אבל לא ככה, זה כבר לא בריא לי.

מצד שני אני חולה על ילדים ובמיוחד על הילדים האלה (למרות הכל.. אחרי הכל הם ילדים. הם לא באמת מבינים מה הם עושים)...

לפני כמה ימים המזכירה של האורטודנט שלי שאלה אותי אם אני עדיין לומדת. אמרתי לה שכבר סיימתי ושאני משרתת מעל לחצי שנה בשירות הלאומי.

היא כמובן שאלה מה התפקיד שלי. אמרתי לה שאני צמודה לילד. האמת שמכאן זה נשמע קצת תפקיד עלוב באופן יחסי. כאילו אני עוזרת לתלמיד בלימודים וזה ממש לא התפקיד שלי. התפקיד שלי רחוק מלהיות כזה.

בכל מקרה, היא הייתה נורא מופתעת ואמרה שיש לי פוטנציאל ושהיא ציפתה שאהיה במקום כמו בבית משפט. חח טוב, זה נראה לי אחד הדברים המשעממים, אבל גם זה רעיון.

אני מתכוונת לברר עם הרכזת שלי בדיוק אילו תפקידים יש לה להציע לי. לא ככה בכללי כמו שעשתה בשנה שעברה. הפעם אני אשגע אותה.

אולי אני אוכל לשרת במקום שיוכל ללמד אותי, שיעזור לי להתקדם בעתיד. טוב, אין ספק שהתפקיד הנוכחי מקדם אותי באופן משמעותי ביותר, אבל אני רוצה אופציה נוספת בעתיד. זה מאוד יתרום לי.

בינתיים הילדים נורא רוצים שאשרת שם שנה נוספת, אבל זה ממש לא תלוי בי. נראה אם עד אז יציעו לי תפקיד מעניין/מאתגר שיתאים לי.

לפני כמה ימים חגגתי את יום הולדתי העברי והלועזי... :)

היה נחמד.. אבל אני מתגעגעת ליום ההולדת 18 שלי. זה פשוט היה היום הולדת הכי מדהים שאי פעם חגגתי.

בעקרון, חברה שלי ארגנה לי משהו מהמם ועדיין מתעקשת לחגוג לי את יום ההולדת ביום אחר, אבל זה בינתיים לא יצא לפועל, בגלל שלשתינו הפלאפון נדפק, מסתבר.

בכל מקרה, קניתי נעליים חדשות של דיאדורה.. ובד"כ אני לא כ"כ מתלהבת מהחברה, אבל הנעליים שקניתי מדהימות.

קניתי גם ג'ינס מהקולקציה החדשה של "סקסו". חח בכלל לא הכרתי את המותג הזה לפניכן.

קניתי גם טייץ' וגופיה נחמדה.. :)

בקיצור - התחדשתי בכל מיני דברים.

אחי הכין לי יצירת מופת - בלון בצורת לב ושני דובונים מחזיקים אותו בכל צד וכתב עליו: "יומולדת שמח מורמור"

והמורה שאני עובדת איתה הביאה לי כמה שוקולדים מדהימים. אני חושבת שהם מחו"ל.

והביאו לי עוד כמה דברים קטנים ונחמדים :)

הייתי אמורה להפגש עם חברה ממש טובה שלא גרה בעיר שלי, אבל זה לא התממש... :( מבאס..

וזהוווו אין לי כוח כבר. חפרתי מספיק עם היומולדת שלי ואפילו אין לי כוח להעלות תמונות של דברים שהביאו לי וכאלה.

אבל אני כן אציין שעצוב לי שלא נפגשתי עם שני האנשים שאולי הכי חשובים לי בעולם, חוץ מהמשפחה... חן והילה, ואני בכוונה לא משתמשת בכינויי חיבה.

לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הגעגוע הרב הזה שאני מרגישה.

למה אנחנו לא גרות באותה העיר? למה?

ויש גם את איילת שלי שהיא לא פחות חשובה מהן... שגם היא לא גרה בעיר שלי.

זה פשוט מצחיק שדווקא אלה שלא גרים בעיר שלי, דווקא אליהם אני יותר מתחברת וכמובן שאליהם אני הכי מתגעגעת, בגלל שאני לא זוכה לראות אותם כל יום.

אם כבר יומולדת... ביום ההולדת שלי, הורדתי את הגשר... אחרי שנה וחמישה חודשים חח.

בהתחלה הייתי קצת בהלם. הייתי כל כך רגילה למראה עם הגשר, אבל לקח לי זמן קצר מאוד להתרגל למראה החדש חח ובסך הכל אני מאוד מרוצה. זה מהמם.

כולם אמרו לי שזה יפה ושפתאום זה עושה לי אור בפנים ובלה בלה בלו :)

פתאום לכולם דחוף נורא להפגש איתי חח כדי לראות איך אני נראית בלי הגשר, איך יצא בכלל.

חח בדיוק יום למחרת חזרתי לשירות.. האב בית אמר: "הוווו איז חיוך על הבוקר" חשבתי לעצמי: "אני תמיד מחייכת, יא טמבל חח זה הגשר שכנראה הסתיר" אבל אמרתי: "עכשיו רואים שאני מחייכת. הורדתי את הגשר..." "וואי נכון, אפילו לא שמתי לב" חחח בתכלס היחידה שלא אמרתי לה מראש ששמה לב לזה, הייתה אמא של הילד שלי וגם חברה של בן דוד שלי, אבל המשוגעת הזאת חשבה שהורדתי כבר מזמן ולא היה נעים לה לשאול חחח.

רגע לפני סיום, אני רק אכתוב שאני קצת עצובה ובדכאון, אבל את זה אני כבר אשמור לעצמי ולא אחשוף כאן. אנשים קוראים פה, גם אם הם לא מגיבים פה בבלוג..

בא לי פשוט לשכוח מהכל.

כל הדבר הזה... מסובך.

היום נעלמו לאמא שלי שני סירים באורח פלא והיא החליטה שכשניקיתי את הבית, לא הוצאתי אותם.

אני כמובן הוצאתי את כל הסירים הכשרים לפסח. מה שהיה היה.. מה שלא היה, כמובן לא יכולתי להוציא.

זו לא הפעם הראשונה שהיא מתחילה להשתגע בגלל הדברים הקטנים האלו, בגלל השטויות האלה.

לא אכפת לי שכל השכונה שמעה את הצעקות שלה. לא אכפת לי שזה גם לא היה אכפת לה.

אכפת לי שאחרי שנקרעתי בנקיונות הבית, גם היו לה תלונות. והדודבדן שבקצפת היה - שבסוף היא גם מצאה את הסירים.

זה לא יאומן איך שהאישה הזאת היא אולי היחידה בעולם שמצליחה להוציא אותי משפיות. בסוף שתקתי והסתגרתי בחדר.

אחותי אמרה לי שלא אתייחס אלייה ושעוד מעט גם אני אעזוב את הבית ולא אצטרך לשמוע את השגעונות שלה (אני מתארת אותם בעדינות מוחלטות בהשוואה למחזה האמיתי).

אמא שלי כמובן שמעה זאת ואמרה: "מה, עכשיו כולם נגדי...?"

ממש נפגעתי ממנה. הדברים האלו חוזרים על עצמם יותר מדי פעמים... בואו נאמר, מאז שאני זוכרת את עצמי ואני תכף חוגגת 19 שנים על פני כדור הארץ.

אחרי שעה בערך יצאתי כשאני סוף סוף רגועה. עדיין כועסת, עדיין פגועה. במשך כל הזמן הזה היא קראה לי שאצא ואמרה שלל דברים.

"מצאתי את הסירים, את יכולה לצאת", "בואי כבר. האוכל מתקרר" "אז לפחות תאכלי אותו בחדר שלך" (בכלל לא הצלחתי לפתח תאבון מכל הבלאגן שהיה שם), "נו ביקשתי סליחה" (לא, את לא) "סליחה........." (מזל שהנימה שאמרת את זה מראה לי שאת באמת מצטערת על זה) "נו, ביקשתי סליחה" (יצאת מידי חובה, מה? זה כמו שרוצח יבקש סליחה ויטען ש..." מה?! חוצפן שכמוך! ביקשתי סליחה ואתה עוד לא מעז לסלוח לי על שרצחתי את אחיך? נו, אז מה קרה! בסך הכל פגעתי בך במקום כואב! מה הבעיה שלך לסלוח לי ולהתנהג כמו בוגר?!")

אז אולי אני מתנהגת כמו ילדה מתבגרת, אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר

אני לא יכולה לשאת את הטירוף הזה שלה

אני יודעת שהיא סבלה המון בחיים. אמא שלה הייתה בשואה וכתוצאה מכך כל החיים שלה היא ואחיה היו בפנימיות

והחיים שלה לא היו ממש דבש

אבל למה לעזאזל אני צריכה לסבול את אי השפיות הלא זמנית שלה?

לפעמים מתחשק לי לקחת מסקנטייפ (דבק מלחמה, סוג של סלוטפ רק מתקדם יותר) חזק ולשים אותו על השפתיים שלה

בנוסף לכל גיסי מחמם את האווירה. הוא חושב שזה נורא מצחיק להשחיל הערות ביניים נגדי. זה היה נסבל... עד שהוא אמר: "מור..."

וסימן ברוגז ביד ונסחף עם ההצגה היפה שלו. בהצגה הזאת הוא כביכול חיקה אותי ותיאר אותי כילדונת טיפשונת וילדותית שעושה ברוגז עם אמא.

גם את זה אגרתי... אבל הוא לא הפסיק. התפרצתי מעצבים ואמרתי: "ברוגז תעשה לאבא שלך. אתה הרי רב איתו הרבה, לא? אפילו עזבת את הבית כמה פעמים בגלל זה..."

הוא כמובן שתק. ונפגע...בסך הכל ניסיתי להראות לו שמהצד שלו, אצלו הכל לגיטימי. זה בסדר והגיוני שהוא יריב עם אבא שלו ולא ידבר איתו חודשים, אבל כשאני מחליטה להסתגר לשעה בחדר (כדי לקבל קצת שקט ומרגוע!!!) ולא לדבר עם אמא (והאמת שקשה לי עם זה... אבל אחרת היא לעולם לא תפסיק להתנהג ככה. טוב, אני יודעת בלב שהיא תמשיך עם זה גם אחרי שאחזור לדבר איתה)

אחר כך הוא אמר לכל העולם שהוא נפגע ממני ובכלל סיפר את המקרה מהצד שלו. אני שונאת שעושים את זה. אני תמיד מציגה את האמת כולה, גם אם לא הייתי בסדר.

אחר כך כשאמרתי לבת דודה שלי, היא אמרה שעכשיו זה נשמע לגמרי אחרת מאיך שהוא תיאר את זה.

אני מודה שלא הייתי בסדר. אמרתי את זה כתוצאה מרגשות שאגרתי (גם ממנו וגם מאמא שלי) וזה פשוט יצא.

וכמובן שהוא שתק כי מדובר באמת לאמיתה.  הבנתי שהוא סיפר לכולם בגלל שקודם כל אחותי שאלה אותי על זה. אחרי שסיפרתי לה מה קרה, היא החליטה שבגלל שהוא יותר מבוגר ממני, לא הייתי בסדר.

זה פשוט טיפשי!!!!!!! היא בעצמה כל הזמן הזה ביקשה ממנו להפסיק לנסות לעצבן אותי.

אחר כך גם בת דודה שלי וגם אמא שלי שאלו אותי על זה, אבל עם אמא שלי אני בכלל לא מדברת, אבל בכל זאת הסברתי לה כדי שתרגע.

אני יודעת שלא הייתי בסדר. שאלתי אותו אחר כך: "אתה רציני שנפגעת בגלל מה שאמרתי? אמרתי את זה בגלל מה שהיה באותו הרגע ובכלל לא התכוונתי לנסות לפגוע בך. רק רציתי להראות לך שגם אתה רב עם פאפי ועושה איתו ברוגז.. נקרא לזה ככה אם אתה רוצה. למה אצלך זה בוגר ואצלי זה ילדותי?"

הוא השמיע קול, הסתובב והלך (פניתי אליהם רגע לפני שהלכו).

מה אני אגיד לכם |:

או שיש לי משפחה משוגעת או שאני השתגעתי.

ואחרי זה אני האינפנטילית...

תהיו בני אדם. תעמדו מאחורי המעשים שלכם.

ולסיום...

שיהיה לכולם סופ"ש נעים ורגוע. אמן.