שנייה לפני שהמראתי, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה:

- אז איך היו היומיים האחרונים בשבילך?

- נעים... היא ענתה.

"נעים"? "נעים"?! "נעים???????!", "נעים" היא ההגדרה הקולעת למה שאני מרגיש שאני מלטף את הכלב שלי או כשעושים לי מסג' בגב. נעים מאוד באמת.

כמו שכבר כתבתי, ביומיים האלה לא נאמרו מילים, לא ניקבעו ציפיות. פשוט היינו שם ביחד, כמעט כאילו לא היה שם חור של חודשיים באמצע, כאילו שום הסברים לא נדרשים לכל מה שקרה וקורה לנו. ביצר הרסני במיוחד שלחתי מיד SMS:  "חסרו לי המילים, אבל הן כנראה שלא היו שם לא בגלל שלא נאמרו, אלא בגלל שאין מה להגיד. לא בא לי להלחם על האהבה שלך, מספיק.". כיביתי את המכשיר והמראתי להודו.

איפה? איפה ה"אני אוהבת אותך כל כך"? איפה ה"אני לא יכולה בלעדייך, אני משתגעת!"? איפה ה"כל כך התגעגתי, חמוד שלי"? איפה הדמעה בעין? איפה המבט העורג החולמני המשתוקק כל כך לאהבה? שנתיים שיוועתי למילים הללו, וכשהפנמתי שהן לא תבואנה ושאין משהו שאני יכול לעשות כדי לשנות את המצב, קמתי והלכתי. שום דבר לא הולך להשתנות עכשיו, ולכן, עם כל הכאב, עדיף פשוט לוותר.