קיבלתי מתנה,

והיא היתה המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש:

משמעותית, עמוקה,

מלאת חיים, נושמת,

בועטת, נוגסת,

דורשת, מאתגרת,

מרגשת, מסקרנת,

מפתיעה, מהפנטת.

קיבלתי את הזכות לגעת היכן שמעולם לא נגעתי,

להציף את מה שטרם בעצמי עוררתי,

להבין את מה שלא הצלחתי להבין בכוחותיי אני,

לחיות חיים שלא ידעתי שקיימים.

היא הייתה גם עטופה בעטיפה מהממת,

שהטריפה את לילותיי וחלומותיי,

שמילאה את כולי והזרימה דם בעורקיי,

שהציפה אותי בגאווה ובסיפוק.

אהבתי אותה כל כך את המתנה שלי,

חיבקתי אותה חזק חזק,

כבר כמה שבועות ארוכים שאין דבר חשוב בחיי,

פרט אליה – למתנה הנדירה שלי.

אין לילה ואין יום, אין עבודה ואין חברים,

אין כלום מלבדה, היא הכל.

אני נדהם אל מול המחשבה שבכלל הייתה קיימת מתנה כזאת,

אני מעריך עכשיו את החיים יותר, ואת האנשים מסביבי בפרט,

אני המום, מוכה וחבול על אבדנה,

אני כואב, רועד ובודד בלעדיה,

אני נטוש ומרגיש אפסי ומיותר,

אני קצת שונא את עצמי.

אבל עכשיו אני צריך להתקדם הלאה,

אני כל כך מקנא במי שיקבל אותה.