שלום ילדה שלי,

עברה שנה.  מכל כך הרבה שנים של ביחד צף לי הערב האיום ההוא, הצליל של הדלת שנטרקת, הצליל המקולל הזה שחרץ את הדין באומרו – זהו זה, נגמר, והפעם לתמיד. יורד עם המזוודה במדרגות, בכל צעד מרגיש כמו מתבונן במצלמה חיצונית שמתעדת אותי, מעכל שמעכשיו את הכל נחלק למה שקרה עד שהדלת נטרקה ולמה שיקרה מאותו רגע והילך. ואז – הצעידה לאורך אבן גבירול עם המזוודה, אובד עצות, הלום, מרגיש את גודל הרגע, את קטנות האדם. המזוודה נעה מעצמה והצעדים מובילים אותי עוד צעד ועוד צעד, כמי שכפאו שד, הרחק מאותה הטריקה.

במגירת השירים האסורים (השירים שאסור לשמוע, בגללך) כבר לא נותרו כמעט שירים – אולי כמעט בכלל – למעט אחד:

"ועם הזמן, ועם הזמן הכל חולף,

מבטה החטוף שאותך כה ריגש,

חיפושים בלילות אחרי יופייה הכובש,

עכשיו כמו ריח בושם זול מתנדף."

(אביב גפן מתרגם לאו פרה – "ועם הזמן")

הזילות של הזכרון המתוק המטשטש בפני הזמן, אותן תחושות שכל כך רציתי לקדש אבל מתנדפות והופכות לסתמיות – על הכאב הזה איש לא ידע לפצות. וכשהן מאבדות את משמעותן מתגלה לה במלוא כיעורה הסתמיות הקיומית, נחשפת המסיכה ומהרומנטיקה נשאר ניכור ואולי פשוט זיקנה:

"כי עם הזמן, כי עם הזמן הכל חולף.

מרגישים מלבינים או כמו סוס עייף

שכשל במרוץ רוצה לישון כבר ודי.

אישה שקרית מיטה מקרית למי אכפת.

מרגישים נבגדים בחלוף השנים.

כי עם הזמן הכל חולף."

התנשקנו אולי 100000 פעמים, אבל האם אני זוכר את טעמה של אחת מתוכן? אכלנו 1000 ארוחות ערב ביחד, אבל האם אני זוכר אחת ספציפית? נרדמנו זה לצד זו כל הרבה מאות פעמים, והאם אחת מהן תשאר פה איתי לתמיד? הנצח הוא רק אפר ואבק, לאן הם נעלמים להם כל הרגעים האלו, אנה תלך הבטחתם?

כן, יש אישה, יש מיטה – אבל האם שוב תתאפשר לה האהבה האמיתית במלוא עוזה? או שעם מותה של האהבה נעלמה התמימות ורסן הציניות שוחרר? החיים בוגדים בנו, מנפצים את האשליה, הורגים את הילדות ומותירים רייקנות ואכזבה. ידיד טוב טוען שאני לא מרגיש יותר אהבה, שאני לא מסוגל להרגיש יותר אהבה – שאני מגן על עצמי בגלל הכוויה, אני לא חושב שזה נכון, אהבתי, אני אוהב ומרגיש אבל זה לא אותו דבר, משהו בקדושה הזאת הופר ואיננו.

אחרי תקופה לא ארוכה השכלתי להבין את פגעי מערכת היחסים שלנו, הבנתי שזה לא היה המקום הנכון בשבילי, שהחרדה מפני הבדידות הייתה הגנה ותו לא, שאני יכול להתמודד עם החיים, על אף ולמרות כל הקשיים האובייקטיבים והסובייקטיבים. היה גם רגע שממש שמחתי שנפרדנו, שלא הבנתי איך זה לא קרה הרבה קודם.  ובכל זאת, עם כל זה, עדיין ליבי מלא אהבה אלייך, ותחושות ההתרגשות שאת הצלחת לעורר בי לא בנקל ישובו. מתי שוב אשב בסלון ואאזין בדריכות לצעדים מקצה הרחוב לשמוע אם את כבר חוזרת? מתי שוב אאבד ריכוז כי אדע שאת כבר בבית ואני סתם מבזבז את הזמן שלי כאן אם את כבר שם, מכורבלת על הספה...?

מהיום שנפרדנו התחלתי לעשן, התמכרתי. מה רע בלהחליף התמכרות אחת במשנתה? שלוש-ארבע סיגריות ליום, נשבעתי שכעבור שנה, כלומר היום – אפסיק. בחודש האחרון ירדתי לאחת וממחר – אגמל גם ממנה, כמו שנגמלתי ממך מחר לפני שנה.

הייתי רוצה רק עוד פעם אחת נוספת להעביר שוב את ידיי על פנייך, ללטף אותן לאט לאט, לגעת בתלתלים המשגעים, לרפרף על המצח החכם הזה, להחליק אצבע על הגבות, לנשק בקפידה את העיניים הכחולות המדהימות האלה שאומרות את הכל, לאנוס את הלחי, לאבד נשימה מול השפתיים המתוקות, הלשון. הייתי רוצה לכסות אותן שוב, להרגיש אותן קרובות כמו פעם, כל כך טיבעי, כל כך פשוט ונכון.

לילה טוב יפה, שתהיה שלנו שנה של אושר ואהבה,

אני.

קיבלתי מתנה,

והיא היתה המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש:

משמעותית, עמוקה,

מלאת חיים, נושמת,

בועטת, נוגסת,

דורשת, מאתגרת,

מרגשת, מסקרנת,

מפתיעה, מהפנטת.

קיבלתי את הזכות לגעת היכן שמעולם לא נגעתי,

להציף את מה שטרם בעצמי עוררתי,

להבין את מה שלא הצלחתי להבין בכוחותיי אני,

לחיות חיים שלא ידעתי שקיימים.

היא הייתה גם עטופה בעטיפה מהממת,

שהטריפה את לילותיי וחלומותיי,

שמילאה את כולי והזרימה דם בעורקיי,

שהציפה אותי בגאווה ובסיפוק.

אהבתי אותה כל כך את המתנה שלי,

חיבקתי אותה חזק חזק,

כבר כמה שבועות ארוכים שאין דבר חשוב בחיי,

פרט אליה – למתנה הנדירה שלי.

אין לילה ואין יום, אין עבודה ואין חברים,

אין כלום מלבדה, היא הכל.

אני נדהם אל מול המחשבה שבכלל הייתה קיימת מתנה כזאת,

אני מעריך עכשיו את החיים יותר, ואת האנשים מסביבי בפרט,

אני המום, מוכה וחבול על אבדנה,

אני כואב, רועד ובודד בלעדיה,

אני נטוש ומרגיש אפסי ומיותר,

אני קצת שונא את עצמי.

אבל עכשיו אני צריך להתקדם הלאה,

אני כל כך מקנא במי שיקבל אותה.

הבטן השטוחה והחצופה של המלצרית מלהיטה מבעד לאדי הקפה של הבוקר, הסטתי את שיערך כדי לראות את המבט בעינייך גונחת כשחדרתי אלייך מאחור. באמבולנס בחיפה היא נאנקת מכאב, הם נלחמים על חייה, היא לא ידעה שיש סבל כזה בכלל, הם לא שומעים אותה, הסירנה חרישית, הם דוחפים לה מחטים לכל הגוף. בעורקים זורמים הרכבים באיילון, התנועה לרגע לא נפסקת, היא מצחצחת שיניים, כדורי אש שוטפים את העיר, אני אוחז אותך חזק, את רועדת. המילים נמסות, השדרה אפורה, החום מהביל, לכל הברה משמעות, הסונטה לאור ירח מאירה את עורך וניחוח עדין של תאווה מתעורר אל מול הגלים הסוערים של הים, הליקופטר חולף ורחש רקע בילתי פוסק של מנועי מטוסים מחריש את הדממה שלנו, את הלשון המענגת, את הריח העז של הזיון.