אמא טריה

על הפסקת הנקה!    זהו.  די.  נגמר.

זה היה שלשום. הפעם האחרונה שהסכמתי אחרי שכבר סיכמתי ביני לבין שדיי שנמאס לנו..

אבל אן למדה פטנט.  לא זוכרת אפילו איך זה התחיל (בגלל שאני לא רושמת ולא מעדכנת וכך לא זוכרת.  מפגרת.)

היא מטפסת עליי, ומורידה לי את החולצה ועוד לפני שאני מספיקה להבין היא מנשקת אותי, בחזה, בציצי...

אה כן.  עכשיו אני נזכרת.  היתה תקופה שהיתה מבקשת ציצי בזה שהיא חושפת ציץ ואומרת: הנה ציצי.  הנה ציצי, וממוללת. 

הנה ציצי ומסתכלת עליי.  לא מכניסה לפה לפני שאני מאשרת לה.  בסופו של דבר הייתי מאשרת.

שבועיים שלושה כאלה, עד שהחלטתי שבאמת די.  אז היא התחילה לנשק:  הנה ציצי, נשיקה.    הנה ציצי נשיקה.

נו טוב, נותנת לה.  היא כל כך משקיעה שאיך אסרב לה?

אחר כך היא עברה רק לנשיקות.  נשיקות נשיקות.   איך אסרב לזה???  איך?

אבל שלשום זה נגמר.  מתה על הנשיקות שלך אבל את כבר ילדה גדולה.  אין ציצי.  די מספיק.

קצת בוכה, ממשיכה לנשק אותי.  אני נמסה אבל עכשיו כבר עומדת על שלי.

מספיק ודי.

אחרי שנתיים וחצי הנקה של יועד, הופ'לה הריון של אן מיד אחרי כן, ועוד שנתיים הנקה של אן זה נגמר.

let my

ציצי

go.

יותר ממה שלאן קשה לוותר על הציצי, קשה לי לוותר על הכייף הזה.

תהליך התבגרות משלי.

מרדימה אותה עליי, הרבה פינוקים וגירודים בגב וזהו.

רציתי לכתוב על יום הולדתי שהיה לפני שבוע.

רציתי לכתוב על הלילה הכי מפחיד שחוויתי עם אן.

אבל לא יכולתי לשבת בשקט ולכתוב. 

או שאן מעסיקה אותי יומם ולילה, או שאני פשוט פותחת את דף העריכה פה

ומיד סוגרת מחוסר חשק/השראה...  you name it

אבל אספר בכל זאת על הלילה ההוא.  שיהיה לי בזכרון איפשהו.

בקצרה.

אן יושבת עליי ומתחילה להשתעל. משתעלת משעלת.

מיד זה עובר לחנק.  אני מתחילה להרגיש מוזר.  למה זה לא עובר?

בד"כ שיעול מעיף את מה שמפריע ודי.  אבל היא נחנקת ומתחילה להאדים.

מנסה לנשום ולא הולך לה. אני מרימה אותה ומנסה לראות מה מפריע אבל היא לא נותנת

לי לפתוח לה את הפה.  היא מאדימה כבר כל כך שאני קוראת לאבא שלה כבר בלחץ נוראי.

משהו לא בסדר אני אומרת לו.

היא לא נושמת.  עדיין מנסה להוציא בשיעול, אבל גם זה לא הולך לה.

היא מסתכלת עליי במבט מבוהל, לא נושמת. רק מנסה להשתעל.

אני מיובשת.  הדופק שלי בטירוף עכשיו.  מהר למד"א.  בית חולים, לא יודעת..

הפה שלי יבש, לא מצליחה להוציא מילה.  משהו לא בסדר משהו לא בסדר.

אמצע הלילה, מה עם יועד. ליאור לובש מכנסיים.  נותנת לו אותה.היא מתחילה להכחיל.

רצה להתלבש. חוזרת.  תד תד תד תדפוק לשכנה בדלת, האחות.  היא אחות,   אני מגמגמת כבר.

בלחץ היסטרי. 

אבל אן פתאום רגועה.   גם זה הפחיד אותי.  רגועה מדי.

אני פותחת את הדלת מצלצלת לשכנה ודופקת בדלת בארבע בבוקר.

הבן שלה פותח. אני מתנצלת.  זקוקה לעזרה בבקשה!

אן עליי. מניחה עליי ראש.  לא שמתי לב כבר, אבל היא חזרה לנשום.

היא עדיין אדומה מאוד, והלחיים כחולות.  אבל נושמת.

מותשת.

השכנה נכנסה אפופת שינה.  אמרתי לה שהיא השתעלה בטירוף והפסיקה לנשום עד לפני דקה.

מיד הרימה לה את החולצה.  אמרתי לה שבאמת חשדתי באלרגיה או משהו.

כי זה מיד הפסיק.  כאילו המשהו הזה יצא מהגרון, אין לי מושג מה זה היה.

היא לא אכלה ולא שתתה כלום עד אותו הרגע שהתחילה להשתעל ככה.

כל הפנים, הצוואר והחזה שלה אדומים כאילו נשרפה בשמש.

אבל היא רגועה והצבע הרגיל מתחיל לחזור.

אני כולי רועדת.

דיברנו פה ושם וחיכינו כמה דקות.

הנחתי אותה על הספה והפשטתי אותה.  אין שום סימן

שום אודם, שום אלרגיה, כלום. נאדה.

מה לעזאזל זה היה?!?!

אני שוב מתנצלת, היא מבטלת ומחייכת וחוזרת לישון.

ליאור לקח אותה להתקלח, למקרה שזו איזו שהיא אלרגיה בגוף

(כמה דקות לפני כן הלבשתי אותה באיזה סווטרשרט פיג'מה שהיה בתחתית

הערימה.  אולי זה אבק.

ישבתי לי רועדת להחזיר נשימה.

אחרי כמה דקות אן באה לסלון, שמחה וצוהלת, רעננה ועם פיג'מה חדשה.

היא רוצה על הידיים. אני מרימה אותה, היא מסתכלת על הפנים המודאגות שלי ושואלת:

אמא, הכו תדר?  (אמא הכל בסדר?)

כמעט מתתי על המקום.  אמא תרזה קטנה שלי. אחות רחמניה.

הכו תדר?  

כן מתוקה שלי, דאגתי לך.  נישקתי ונשמתי אותה.

היא מחבקת אותי חזק, מועכת לי את המשקפיים.

והיא, כאילו כלום לא קרה פה.

גם כשיועד בוכה, היא באה ומחבקת או שואלת:  אה תההה?   (מה קרה?)

נעזוב את זה שהוא מתעצבן כמו אמא שלו כששואלים אותו מה קרה מיד אחרי שהוא חוטף מכה..

מצחיק שלפעמים הוא יושב ומעסה איזה אצבע שחטפה מכה. היא באה ומתישבת לידו.

עדי, אה תהה?  (יועדי, מה קרה?)   קורעת אותי מצחוק.

אבל היא מנסה להתקרב אליו ולנשק ולנחם אותו.

אחח איזו ילדה.

עוד עדכונים בהמשך, מקווה שעוד בעשור הנוכחי.