אמא טריה

בימים כתיקונם, אני אדם מאוד ביישן. מתהלכת על הכדור כשכל הזמן מבקשת להיות שקופה.

(אחר כך מתפלאת שאין לי חברות..)  מצד אחד.

מצד שני, מבקשת הכרה כמו כולם. (נחמדה רוב הזמן, סימפטית וחומלת).

הילדים שלי יצאו כמוני.

יועד היה באמת ביישן. ואני שמחה לומר היה, כי בשנה האחרונה זה לא יאמן איזה שינוי חל בו.

כשנכנסים אנשים הביתה, הוא מייד מתחיל לדבר איתם ולשתף אותם כאילו אכלו יחד מאותו המסטינג

(מי המציא את המילה הזאת?) מאז ומתמיד.

אתמול יצאנו לעשות כמה סידורים, ילדיי ואני (אחגוג מחר לאן מסיבת יום הולדת, לראשונה בחיי. בחיי

האימהיים).  במעלה הרחוב נסעה לה אשה בכסא גלגלים ממונע, דבר כשלעצמו סיקרן את יועד.

הוא מייד רץ בקלילות לכיוונה וכשהגיע אליה, נפגשו מבטם לכמה שניות כשהוא מתאים את הריצה הקלילה

שלו למהירות שבה הכסא נוסע.

ואז הוא אמר לה בחיוך: אני יכול להשיג אותך.

מיד הרגשתי התפעלות על התמימות היָלדית המקסימה הזאת.

שמחתי שהוא הלך לדבר איתה.

היא אמרה לו משהו, ותוך שתי שניות הוא נעצר, חזר ללכת לצידי כששום חיוך כבר לא מרוח על פניו.

שאלתי אותו מה היא ענתה לו.  הוא ענה:  בטח.

שאלתי את עצמי האם חייכה אליו והתכוונה ל: 'בטח שאתה יכול'?

או שמא ל: ' בטח בטח ילד נודניק'...

הרגשתי צביטה גדולה בלב.