הפעם אני חייבת לכתוב.
אן ממשיכה להפתיע אותי עם ההברקות שלה, החכמה שלה.
והזכרון שלי כל כך קצר. אחרי יום אני כבר לא זוכרת מה שיום לפני כן, כל כך התמוגגתי ממנו.
יש ילד נורררררא חמוד בעיניי בגן של אן. יש לו חיוך שמש כזה, מאיר הכל.
ילד נוח, מקסים, חייכן, כזה כזה, כזה שיהיה בעל טוב לילדה שלי (מישהו אמר אמא פולניה?! אני?!)
כן כן, אן עוד לא בת 5, אבל הוא יהיה בעלה. אלא מה?
אלא מה? שלבת שלי יש תוכניות אחרות.
שאלתי אותה יום אחד האם היא תהיה מוכנה להתחתן עם יהונתן... 
אמרה לי: אני אתחתן עם יהב!
אמרתי: אֶה, מי זה יהב?
אן: ילד אחד, שאני אוהבת.
אני: אז תראי לי אותו מחר, כשנלך לגן?
וכך בכל יום ביקשתי לראות את יהב, זה שאן לא מפסיקה לדבר עליו.
גם הבוקר מול המראה אמרה משהו עליו (כבר לא זוכרת לעזאזל!), צחקתי ושאלתי אותה,
אתם משחקים ביחד? אמרה שכן, ושיהב שאל אותה למה היא כל הזמן משחקת איתו
ומה הוא ענה לך? שאלתי את הפצפונה , והיא: אמרתי לו: אני אוהבת אותך.
...........................................................................................................................
הלכתי למות.
הפשטות הזאת. פשוט: אני אוהבת אותך.
איזה כייף זה, פשוט אין לתאר.
אז הבוקר, כשנכנסנו לגן, ראיתי אותו. גבוה, שחרחר, כל כך שונה מאיך שתארתי לי את החתן של בתי.
נו טוב. טעם טוב יש לה. לא הטעם שלי, אבל בסדר כפרעליה, בחרה אחד גבוה, חזק, מרשים.
אני רק מקווה שהוא נחמד. 
ובדיוק הוא קיבל איזו מכה מילד אחר ובכה.
נכנסתי לשטוף ידיים, והוא בדיוק נכנס לשטוף את הפנים מהדמעות.
אן באה אליו מאחורה וחיבקה אותו, תוך כדי שהוא עסוק בלסיים לבכות.
הוא לא התייחס אליה, ואני עומדת מהצד, מחייכת ויש לי דמעות בעיניים.
כזאת אהבה, הוא הלך לקחת מפית כדי לנגב את פניו, והיא רוצה להמשיך לחבק אותו
והוא יוצא מהשירותים. אן הסתכלה עליו יוצא ועדיין המשיכה לחבק מישהו באוויר כזה, ועושה תנועות
של בוא, לאן הלכת? מסתכלת עליי, מחייכת, וממלמלת שהיא רוצה אותו.
ואני בשוק.
התכופפתי אליה, נישקתי, נשמתי ונשנשתי את הילדה שלי, שבכזאת פשטות מבטאת אהבה, ללא מעצורים
ללא מסננות, ככה.
"אני אוהבת אותך"
בכלל, השנה סוף סוף זה גן שהיא נהנית ללכת אליו. היא הולכת לגננת שלה, ומנשקת את כפות ידיה, ומחבקת אותה
כאילו היא אמא שניה שלה.
ואני יוצאת שמחה ומאושרת (טוב, לא ממש. אף פעם לא סבלתי את הפרידות מהילדים שלי בבוקר).
אבל שמחה שמחה. שיש מקום שאליו היא אוהבת ללכת ונהנית מכל רגע.
ויועדי, יועד החכם שלי, ילד תומך ואוהב של אמא.
לפעמים רואה את הקשיים שלי, ואף מקריב חלק מההנאות שלו כדי לעשות לי הרגשה טובה.
לפעמים נוח לי, לפעמים אני נזהרת מהמקום הזה ומאפשרת לו להיות ילד, עד הסוף.
גם ככה הוא נולד זקן 
.
שתי נשמות גדולות ויקרות שלי.
מה הייתי עושה בלעדכם?
לא יודעת מה קורה כאן עם האותיות, אבל בכל פעם שאני מחליטה להחליף צבע פונט, אני מגלה שאני צריכה
לסדר בכל פעם מחדש גם את הפונטים והגדלים.
קצת מעיק, לתשומת לב ישראבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
