אמא טריה

והיא גם כבר מחייכת  (אבל צריך להתאמץ מאוד בשביל זה)

ובגזרת האח הבכור..  משהו כמו: note to self לימים שבהם אעשה השוואות

בינהם, וגם סתם כך כדי לזכור.

יועד כבר משוחרר מחיתולים לגמרי זה כבר שבועיים.

אחרי שטפטפתי לו במשך שבועות ארוכים שחיתולים זה כבר רק לתינוקות

ושהוא מספיק גדול כדי לעשות באסלה, בלה בלה בלה...

אז כשנשארו לו חיתולים לשבוע בערך, אמרתי לו שאין יותר חיתולים בחנויות.

זהו. נגמר. יועד מספיק גדול כדי לשבת באסלה. 

הוא טיפה נלחץ יש להודות, אבל הרגעתי והבטחתי לו שאחזיק אותו

שלא יפול לאסלה ושהכל יהיה בסדר, כי כולם עושים ככה...

כך כל יום עד החיתול האחרון.  ביום שלמחרת, הוא ביקש חיתול לקקי. אמרתי

לו שנגמרו כל החיתולים.  אין יותר בבית וגם לא יהיו.  הוא פשוט הבין שאין לו

ברירה, עלה לאסלה, התיישב ואמר בנונשלנט: "אמא, לכי לסלון. אני לא רוצה

שתסתכלי עליי"     ..              אמרתי לו שיקרא לי כשיסיים.  יצאתי משם

ולחשתי בלי קול לאבא שלו, שזהו.  הילד עושה באסלה.   חייכנו בהקלה.

בימים הבאים הוא עוד קצת שאל על חיתולים, אבל קיבל בהבנה שלא יהיו יותר

וזהו.   עכשיו הוא כבר לא שואל ולא אומר.  פשוט הולך,מתיישב וקורא לנו כשמסיים.  פשוט וקל.         מ ה,  ל א ? ? ?

את אן הוא פשוט אוהב.  שומר עליה, מרגיע אותה כשהיא בוכה, מחזיק לה 

את היד, מניח יד על הפנים שלה, מנשק ומחבק אותה.

חשבתי שתהיה קנאה כלפיה.  אבל כלום!   אני מרגישה שאני יכולה להיות רגועה

לחלוטין כשהוא לידה. מקסימום מתכופף לעגלה או מתקרב אליי כשהיא איתי, נותן לה נשיקה על הלחי וממשיך בעיסוקיו. 

אבל שלא יהיו אשליות.  יש קנאה.  היא רק מופנית כלפינו.  הוא עושה פרובוקציות

בצורה יותר קיצונית.  צורח, זורק דברים על הרצפה, מכה אותנו קצת..

היום הוא קיבל מכה קטנה מהדלת, ובכה כאילו כל העולם מונח על כתפיו הקטנות.

בכי קולני, ממושך וגדול.   עזבתי הכל ופשוט חיבקתי אותו הרבה זמן.

הבנתי את הצורך בבכי הזה.  אחר כך קצת דיברתי אליו ואמרתי לו

שאן מאוד קטנה עכשיו והיא צריכה אותי כל הזמן ושאני יודעת כמה שהוא זקוק לי,

ובעוד כמה זמן, כשהיא תגדל קצת נוכל לחזור לעשות הרבה דברים ביחד.

הוא הקשיב בשקט, ונדמה היה שהוא מבין.   נראה.

יאללה, לישון.  אמן.