אמא טריה

לא מצליחה להגיע לכתוב פה.

קורים כל הזמן כל כך הרבה דברים בבית, אני כל כך עסוקה עם הילדים והבית

מצד אחד, מצד שני, אני מאוד רוצה לתעד את הכל, כי בשנה הראשונה יש כל

הזמן התפתחויות ושוכחים אותן די מהר.

אני הולכת לישון כשאני כבר מפורקת, ואני מתעוררת עוד יותר עייפה אפילו.

בימים האחרונים אני חשה דכאון מחלחל בעצמותיי. מחוסר התייחסות לעצמי.

אז התחלתי קצת יוגה.  מקווה להגיע כל שבוע בלי לוותר לעצמי. זה חשוב

לי, מה גם שיש כל מיני חלקים בגוף ששכחתי מקיומם כבר די מזמן.

בשיעור הראשון בכל תנוחה שביצענו כמעט נרדמתי.  הייתי מוכנה פשוט

להרדם בכל מצב, כואב ככל שיהיה...

אן כבר בת חצי שנה, ואני מאוהבת כל כך בילדה הזאת, אהבה שלא חשבתי

שתיתכן אחרי אהבה כל כך גדולה לילד הראשון.

היא הסופגניה הכי מתוקה וחכמה שיש.  היא מזהה אותי ושמחה לקראתי.

היא יכולה להיות הרבה מאוד שעות על הידיים שלי, בשקט מופתי ולצפות

בכל תנועותיי.  מדי פעם משמיעה קול, או גרגור.  כשאבא שלה לוקח אותה

על הידיים, היא ממשיכה לעקוב אחרי התנועות שלי וקוראת לי במבטים שלה,

בקולות שלה, מייבבת כשאני נעלמת לה לרגע מהעין.

התחלתי לתת לה ירקות ופירות.  להבדיל מיועד, שבגיל הזה כבר טרף אוכל

בתיאבון רב, היא טועמת לה בקושי, כפית-שתיים וזהו.  "תעשי טובה אמא,

תביאי לי את החלב שלי וזהו!"

היא מתהפכת מהבטן לגב. לא סובלת להיות על הבטן יותר מחצי דקה רצוף

למרות שחשוב שהיא תהיה על הבטן בלה בלה אני יודעת!

מהגב לבטן היא ממש לא מתהפכת. פחח, נראה לכם?

אלא אם יש משהו, אבל באמת באמת חשוב שראוי להתהפך עבורו, וגם אז

רק על הצד.   ניחוש?    ציצי כמובן.   כשהיא על הבטן, אני שוכבת לידה,

מפשילה חולצה, וכשהיא קולטת את הציץ, היא משמיעה קולות התלהבות,

מושיטה שתי ידיים, ובתנועה חדה מרימה שתי רגליים ומתהפכת לצד כדי

לתפוס את הציץ.  דבר חמוד יותר מזה לא ראיתי כבר הרבה זמן 

היא אוהבת ומעריצה את אחיה הגדול.  הוא רק מופיע בטווח הראיה שלה, היא כבר צוחקת.  כל דבר שהוא עושה, או אומר, היא כבר מתגלגלת מצחוק.

אנחנו יכולים להתאמץ להצחיק (לא בלי הצלחה), משתדלים ומדגדגים, היא תצחק,

כן, אבל יועד לא צריך לעשות כמעט כלום. היא מגעגעת מצחוק.

והוא אוהב להצחיק אותה.  אוהב לסובב לה את הבּובָּייל (מובייל) שלה, אוהב

לשכב לצידה במיטה ולשעשע אותה, לעשות לה אפצ'י מליון פעם, ובכל פעם

היא תצחק כאילו זאת הפעם הראשונה.

מדי פעם הוא גם מפליק לה.  כן טוב, הקנאה לא פסחה גם עליו. "אני לא אוהב אותה", הוא מתרץ את המכה שגרמה לה לבכות בעלבון. ולי זה כואב יותר..

אבל נו. בעולמנו המאוד לא מושלם, מנסים לשוחח איתו, ובעיקר לאסור עליו

בכל לשון אפשרית, שהוא יכול לכעוס וגם לא לאהוב אותה, אבל אסור להרביץ.

מה עוד?

ביום שישי האחרון, היתה שמש, עננים קלים, לבנים, צפים להם בנחת.

טיילנו. עלינו הביתה. איך שסגרנו את הדלת, כמו התחלפה לה התפאורה בחלון:

עננים כבדים החליפו את קודמיהם, רוחות חזקות, וגשם!   עוד הספקתי להשקות

את העציצים שבחלון לפני כן.  מצחיק באמת...

יותר מאוחר קצת, הפסקת חשמל.  יועד נלחץ. לא הפסיק לדבר על החשמל שאיננו.

אבא שלו הסביר ודיבר, ניסה להרגיע, אבל יועד בשלו.  לא מבין למה החשמל

לא עובד.  בינתיים, הדלקתי נרות בכל חדר בבית, בעיקר בחדר השינה, וכמו

בסימן מוסכם נכנסנו כולנו למיטה הגדולה שלנו.  כולם.  שמענו רדיו על בטריות

עם רמקולים גם הם על בטריות, 'גלגלצ'.  אחח, איזה פלייליסט מושלם זה היה.

כמעט שלוש שעות של שירים, אחד אחד, מה שנקרא!   נדיר שזה כזה מושלם

לי באוזן.  יועד שכב, קם, עמד, שכב, הסתובב, בעט, ובעיקר עדיין לא הבין

למה אין חשמל. הוא מפחד.  כשמשהו מתקלקל בבית, הוא מיד רוצה שיחליפו

מנורה, שיתקנו מה שנשבר, שיקנו בטריות חדשות, העיקר שהכל יחזור לקדמותו.

ויעבוד. ניסינו להרגיע, לבקש, להפציר. "שכב כבר יועד, שכב בשקט, תהנה

איתנו מהמוזיקה, מהביחד." מדי פעם התגלגל לתוך השמיכה, עם אבא שלו

משחקים, וצוחקים.  אן נרדמה עליי. 

עד שלאכזבתנו חזר החשמל.   כל אחד חוזר לעיסוקיו.. 

חומר למחשבה.