אמא טריה

פששש יאללה, אני כבר דקה (שלמה!) עומדת מול הדף וחושבת איפה להתחיל.

אן השתדרגה מאוד.  בתגובות, בג'סטות שלה אלינו, באהבה שלה ליועד ואיך שהיא משתוללת מאושר בכל פעם שהוא עובר לידה, שלא לדבר על זה שכשהיא טיפה חסרת שקט והוא בא ומחייך אליה, היא זורחת מחדש. משוגעת עליו.

היא חוזרת על הצליל של המילה 'קוקו'. שני צלילים. היא פתאום חזרה אחריי, כששיחקתי איתה ב'קוקו'.  חזרתי על זה בהתרגשות כמה פעמים עד שהבנתי שזה לא מקרי.  היא אומרת: אאאאאאאתְןןן..  (כמו השם השני שלה..)

ועוד ועוד צלילים ומחוות.

אתמול ישבתי אצל האחות מטיפת חלב.  היא רצתה לבדוק מוטריקה עדינה

ובחנה אותה על תפיסת פינצטה.  אן ישבה עליי עם הגב אליי.  האחות הניחה

חתיכת נייר קטנה מגולגלת ליד יד ימין שלה.  אן הגישה את היד לקחת את הנייר

אבל עצרה שניה לפני שתפסה. הביטה אל האחות. ועל הנייר. ושוב אל האחות.

האחות אמרה לה: זה בסדר, אני מרשה לך לקחת את זה.   אן לקחה את הנייר בשתי אצבעות יד ימין.  אחר כך ליד שמאל.  אותו הדבר, רק שהפעם האחות לא אמרה כלום. רק הסתכלה מה היא תעשה.  אחרי אישור במבט (בלי חיוך מצד האחות), אן לקחה את הנייר באצבעות יד שמאל.  לפעמים אני חושבת שהילדה הזאת יותר עתיקה ממני..

בפיזי היא מאחרת מאד.  היא חזקה. טונוס שרירים טוב, מגיבה לכל הבדיקות. אבל שתי המילים שאמר הרופא אחרי ששאל כל מיני שאלות, ותקתק במחשב, הקפיצו והעירו אותי.  'לא תקין'.  כלומר, זה שהיא עדיין לא מתהפכת אפילו (גם לא מתיישבת לבד, או לא זוחלת - אלא רק לאחור), זה איחור רציני כבר.  ואיך זה שעוד לא עשיתי עם זה כלום עוד בפעם הקודמת שהייתי שם..

זה עורר אותי מתרדמה ארוכה.  אני ישנה בעמידה. לא שאני שמה קצוץ על זה

שמבחינתו זה לא תקין ואני מניחה שעצם זה שאני לא מחסנת את הילדים שלי

ושהרופא הזה לא מסתיר את חוסר שביעות רצונו מהחלטתי זו, גרם לכל זה להשמע כמו מינימום נזיפה באם חסרת האחריות הזאת, אבל בהחלט הבנתי

שאני קצת חיה ליד החיים שלי. נותנת להכל מסביב להתקיים, די בלעדיי.

יש את האוטומט הזה של לקום בבוקר (צהריים), אחרי לילות של איכות שינה

גרועה במיוחד. חודשים שלמים. לעשות קצת עבודות של עקרת בית, לטפל באן, לשחק, להאכיל, להחליף וכו'. אבל לא ממש לשים לב לעובדה שאין שום התקדמות מוטורית המתאימה לגילה. משהו שם נשאר תינוקי לאורך זמן.

אולי זה שאני קצת חיה ליד חיי, גורם לתת המודע שלה לעשות בדיוק אותו הדבר.  אני מרגישה את הילדה הזאת ויודעת הכל רק מלהביט בעיניה. כל הבעה שלה ברורה לי.  מאז שנולדה ידעתי שהיא תהיה לוחמת הצדק. שלי. של העולם.

לא יהיה עוול בעולם הזה שהיא לא תתן עליו את הדעת. ויהיה לה הרבה מה להגיד. אלו הן מחשבות כמובן על יעודה הרוחני-רגשי. וקטונתי כמובן מלהכתיב לה את חייה.  ברור שזאת לא הכוונה, אלא תחושות מנשמתה הקשורה לנצח בנשמתי.   ההתעוררות הזאת שלי, חייבת להעשות גם למענה.

ואולי זה גם היה מקור השאננות שלי.  אני לא דואגת לה.  אני יודעת שהיא תהיה בסדר, ושהיא תעשה את כל אותם הדברים שכל ילד עושה.  אבל יש לה קצב אישי מיוחד מאוד.  כרגע היא אוהבת להיות על הידיים רוב היום.

אתמול, אחרי הבדיקה, חזרתי הביתה, נחושה 'לשחרר' אותה קצת.

עוררתי לחיים את כסא האוכל שהיה של יועד. ניקיתי ממנו אבק, והושבתי אותה לאכול עליו.  הגשתי צלחת עם גומי שנצמד בואקום למגש הכסא והנחתי פסטה ועגבניות.  היא התיישבה בלי לצייץ. כאילו חיכתה שאעשה את זה. והתחילה ללקט באצבעותיה הקטנות אוכל.  הרוב העיפה, הפילה, אבל גם אכלה.

עמדתי מתמוגגת, אבל תוך כדי כך חצי צחקתי חצי נזפתי בעצמי: 'נו, הייתי צריכה לתת לך לאכול לבד כבר מזמן לא?'    אחר כך פרשתי שמיכה בסלון, והתחלתי לעשות איתה קצת תרגילים שיעודדו התהפכות, וגם עמידה.

עמידה אגב, שמתי לב שהיא 'מתרגלת' כבר כמה ימים בעזרתי וצוחקת כשאני מגיבה בקריאות שמחה אליה.

מעבר לזה, היא בקושי אוכלת כבר כמה שבועות, ובאמת הבדיקה האחרונה גילתה שהיא עלתה מאה גרם בלבד.  לא שחסר לה בפולקעס אבל יחסית לעליה במשקל בבדיקות האחרונות, מישהו היה חושב שאני מרעיבה אותה.

היא פשוט מסרבת לכמעט רוב הצעות המזון ומעדיפה חלב אם.

ובגזרת יועד. הוא מנהל ומסובב אותנו על הזרת הקטנה שלו.  לפעמים אבא שלו ואני מסתכלים אחד אל השני בהבעות השתוממות..

הוא לא מוכן לעשות קקי בגן.  הגננת נאלצת להתקשר אלינו (רוב הפעמים זה שעה לפני סיום הגן) כדי להגיד שהוא רוצה קקי דחוף אבל מסרב להכנס לשירותים. ואנחנו באים ולוקחים אותו. סוג של טראומה שהשאירה הגננת בגן קודם.

צריכה להתייעץ עם פסיכולוגית של הגן שלו.

משפט מתוך שיר של הזמר/אומן/יוצר: יונתן רזאל שאת הדיסק שלו אני לא מפסיקה לשמוע, שאומר:

'בסך הכל, רצית לשבור את השעון, לרחף אל תוך חלל..."

יועד:  מה זה לשבור את השעון?  מה הוא, טמבל?