אמא טריה

אתמול, כשאבא של אן יצא מהבית, הוא חייך אליה מהדלת ואמר: ביי ביי אן,

שלום. ביי ביי. ונופף לה לשלום.   בפשטות של אחת שעושה את זה כבר מזמן

היא נופפה לו לשלום.  שאלתי בתדהמה: ממתי היא יודעת לעשות שלום?!

הוא ענה משהו כמו:  היא היפר-אינטליגנטית, הילדה הזאת.  הכל היא יודעת.

אחר כך באמבטיה. אני מושיבה אותה על ה-'דפני'. היא כבר משחקת לה

בצעצועים, נהנית מכל רגע, משפריצה מים ונדהמת בכל פעם שהם משפריצים

עליה בחזרה על הפרצוף.  מסובבת רגל אחת, מנסה לקום, והופ - מחליקה.

מתיישבת.  משחקת, משפריצה.  צוחקת ושמחה. מים.  איזה כייף.

אחר כך אני קוראת ליועד שיבוא להצטרף אליה לאמבטיה.

היא מסתכלת עליי, מסתכלת על הדלת וקוראת לו גם:  אהההההה!!!

פשוט מחקה אותי.   היא קוראת ליועד.

עכשיו אנחנו מבקשים ממנה לקרוא לאמא, לאבא, ליועד. והיא קוראת:

מפנה את הראש, או מחפשת וקוראת לנו.   .  צחוקים.

ישנה הקלה עצומה בתקופה הזאת, שהיא קצת מתבגרת, ואני יכולה קצת להניח אותה בלי שהיא תבכה, על השמיכה בסלון עם כל הצעצועים.  היא יכולה לשבת שם זמן רב, לשחק, להפעיל, לנגן את המובייל שלה.  מדי פעם אני מעיפה מבט אליה, מתבוננת בה.  היא יושבת. מרוכזת. 

מדי פעם היא קוראת לי, מזכירה לי שהיא שם.  מסתכלת עליה. היא מחייכת

עם שתי שיניים.  לאכול אותה.

כשכבר לא בא לה לבד, אני לוקחת אותה כמו עד לא מזמן ומושיבה אותה על המותן.  ממשיכה עד כמה שניתן, בעיסוקיי.  היא יושבת, שתי ידיים פשוטות לצדדים בהתבוננות שקטה.   מדי פעם מטה את הגוף הצידה כדי לגעת. לקחת.

מדליקה רדיו. יש מוזיקה אז היא מזיזה את הראש בקצב לא אחיד.  היא רוקדת.

מוחאת כפיים.  אני מסתכלת עליה מוקסמת.  היא מחייכת. 

איזה דבר זה. תינוקות הם יצורים מדליקים בחיי. 

שווה!

ומשהו לא קשור:  איחולים לכל אלה שיש להם יום הולדת פעם בארבע שנים:

מזל טוב!

הרבה שלום.