אמא טריה

כבר כמה ימים שאני מתרגלת עם אן כמה דברים שהפיזיותרפיסטית החמודה

אמרה לי לעשות.  התקדמות מינורית ביותר ולא בגלל שהיא חלשה מדי או קטנה מדי.  היא פשוט ילדה עם אופי!   לא רוצה ולא תגידו לי להתפך או לזחול.

תנו לי משהו ככה.. מפתה...   משהו ששווה לזחול אליו..   תנו לי איזה צעצוע אלקטרוני כזה שעושה צלצולים שווים או מאיר..  כאלה דברים.  

לא כל צעצועי הפלסטיק הדוממים האלה.  זה יש לי בשפע. זה לא מעניין..

כן כן, כמו..  הפלאפון שלך. אמא.  אליו אני מוכנה לזחול ועוד איך!

ובאיזו נחישות. זחילת פצוע בשלב זה. במאמץ רב.  עכשיו התחלתי להניח אותה על הרצפה. קצת פחות קר עכשיו.  אבל היא מוחה בבכי קולני.  

מוכנה לשבת על השמיכה, אבל לא על הרצפה.  איכשהו מוכנה לשכב על המיטה שלי. אני מיד מניחה רחוק את הסלולרי. היא קולטת ומיד מתחילה להתקדם לעברו.  קולות מאמץ, ג'יבריש ומילות עידוד שהיא אומרת לעצמה כדי להתקדם, לקראת הסוף היא מושכת את השמיכה כדי להביא אליה את המכשיר. היא לוקחת אותו בידיה, חוקרת, מסתכלת, שניה לפני שהיא מכניסה לפה, אני מגישה יד ומבקשת אותו ממנה. בד"כ היא מגישה לי כשאני מבקשת. אני מניחה אותו בצד השני של המיטה.  היא מיד מבצעת סיבוב על ציר ומתחילה שוב להתקדם

אליו.  וכך שוב ושוב. עד שזה כבר לא מעניין אותה.

שאר התרגילים, של לנסות להפוך אותה חצי סיבוב ושאת השאר היא תמשיך לבד, היא ממש לא מוכנה.  אפילו מתרגזת עליי.  לו היתה יכולה לזרוק עליי

כסא, היא היתה עושה את זה. אז לא ממש מתעקשת איתה. רק אם היא במצב רוח טוב, וגם אז, אני ממלאת טופס בקשה בשלושה העתקים, ורק אחרי חתימת נוטריון, היא לפעמים אולי אולי מוכנה לעשות איזה סיבובונצ'יק.

נו טוב. שיזדיין הרופא שרמז לי שאני מזניחה אותה בגלל שהיא עדיין לא מתהפכת.

חוץ מזה, כשהיא על הידיים שלי, היא כבר לא יושבת לה בשקט. היא מזנקת

לכל מקום ששם יש משהו שמעניין אותה לתפוס.  אין לה מושג מה אני צריכה לעשות כדי לאזן את עצמי מחדש כדי שהיא, הקטנה הזאת, תמשיך לשבת בבטחה ולא תעוף על הרצפה בהתרסקות על פרצופה המלאכי.

גם כשאני יושבת ליד יועד כשהוא הולך לישון, היא כבר לא רק יושבת עליי ו/ או יונקת. היא ישר מזנקת לכיוון המזרן שלו, נעמדת, קופצת, מתיישבת, מקשקשת, דופקת על המזרן, והוא אחריה, צחוקים, שיגועים ואיזה לישון ואיזה נעליים!

הבוקר כשהתעוררה, אמרתי לה: בוקר טוב. היא ענתה לי: פה-פה-פה.

חזרתי שוב: בו-קר-טוב.  ענתה: פה-פה-פה.

מוזיקלית הילדה שלי.  חוזרת על קריאות שלי, מוסיפה משפטים משלה.

מדברת. פשוט מדברת.

לילה טוב.