אמא טריה

זה התחיל ביום שישי.  הלכנו לקניות, יועד הסכים בקלות לשבת על עגלת הסופר (בד"כ אני מנסה לשכנע אותו לשבת). היה קצת מותש.  אחר כך רצה לרדת. הסתובבנו עוד קצת, אספנו עוד דברים ואז בקופה הוא אמר שהוא רוצה לשבת בעגלה של אן.  בד"כ הוא מתפנק ורוצה לשבת במקומה קצת, להזכיר לעצמו שגם הוא עוד קטן וגם לו מגיע.  אמרתי לו שאחרי שנסיים ניסע הביתה ויוכל לנוח.  המשכתי לאסוף את הדברים ממסוע של הקופה, אבא שלו עזר לו בינתיים להכנס לעגלה של אן. שכב שם, מותש. גמור. הסתכלתי עליו במבט מוזר. טוב.

הגענו הביתה והוא התלונן על עייפות. אמרנו לו שינוח אבל הוא המשיך לשחק כרגיל.  במעלית, בדרך לארוחת ליל שישי אצל סבתא, אבא שלו ואני הסתכלנו אחד על השני ופתאום הבנו שכולנו עייפים ברמה של פשוט לעזוב הכל, וללכת לישון עד הבוקר.

הלכנו לסבתא בכל זאת.  שם יועד סירב בתוקף לאכול ו"העליב" נורא את סבתא

שרק נדנדה לו שהיא הכינה לו שניצל במיוחד בשבילו.  לא עניין אותו כלום.

אחרי האוכל, הוא שכב על הספה, עם הראש על הברכיים של סבתא ונרדם תוך שהיא מלטפת את ראשו.  מוזר..  בד"כ הוא מרדים אותם ואותנו ביחד..

ניגשתי אליו ומתוך אינסטינקט נגעתי לו במצח.  יש לו חום.  המממ.. פתאום

הבנתי את כל העייפות של כל היום וחוסר התאבון. 

כשהגענו הביתה, הפשטנו והלבשנו פיג'מה, הוא הלך לישון בקלות (תענוג ).

בבוקר קם, ושמתי לב שיש לו קצת פצעונים מסביב לפה.  עיקמתי את האף, אבל מילא.  החום טיפה ירד וירדנו לפארק קצת.  סיכמנו שביום ראשון לא ילך לגן ונראה מה יהיה.   ביום ראשון הוא נכנס אליי לחדר אחרי ששמע אותי מתעוררת.

פתחתי את התריס, ועם השמש שנכנסה הסתכלתי עליו. ביקשתי ממנו להתקרב אליי. הסטתי את פרצופו אליי וראיתי שעכשיו הפה, הסנטר... הזזתי את החולצה, כל החזה, הרמתי את החולצה, כל הבטן, ובעצם כמעט כל הגוף מכוסה פצעונים פצעונים.   אמרתי לאבא שלו זהו. יש לו משהו. לרופאה.

חשבתי אדמת, אדמדמת..    הרופאה הסתכלה, יועד לא הסכים לפתוח את הפה, החזקתי לו את הידיים והיא פתחה קצת בכוח, הוא קצת נעלב ובכה.  אין ברירה.

חייבים לקבוע בעזרת כמה וכמה סימנים מה זה הדבר הזה. הגרון אדום מאוד, הלשון תותית לגמרי.  אמרתי לה שכבר כמה ימים הוא מתלונן על טעם רע בפה ושהוא מדבר עם ח' גדושה, כאילו יש דלקת.

אז זהו, שזה לא כאילו.  זה סטרפטוקוק שבמקרה שלו התפתחת ל'שנית'

או 'סקרלטינה'.   שויין.   אנטיביוטיקה בנוזל.  טעם לא משהו, בפעם הראשונה

הוא הסכים לשתות את זה. אמרתי לו שזה כמו יוגורט.  בפעם הבאה כבר לא הסכים.  הכנסתי את זה ל -אקטימל-.  אחרת אין מצב שהוא ישתה את זה.

זהו.  כמה ימים בבית.  עכשיו כולנו מסתובבים עם גרון טיפה כואב.

זה מדבק, בטח שזה מדבק.  רק שלמבוגרים זה יכול להתפתח רק לאנגינה.

לא זוכרת מה היא אמרה לגבי אן, אבל שנית בגיל שלה לא יכול להתפתח.

בכל מקרה נשים לב.

אם כבר אן, אז שן שלישית מתחילה לבצבץ והחניכיים שם למעלה נפוחים, אבל היא כמו בשיניים הראשונות וכמו אחיה לפניה, בכלל לא מתלוננת על כאבים כשהשיניים בוקעות.

אגב, משהו מצחיק לגבי הרופאה הזאת. היא מבוגרת, שנות השבעים שלה בטח. יש לה המון נסיון עם ילדים שלא רוצים לפתוח את הפה, ובכלל, לא רוצים באופן כללי.

כשהיא פתחה לו רק לשניה את הפה, היא קלטה גם את הגרון גם את הלשון.

ובדרך הספיקה לדחוף את המקל הזה שעושה משטח גרון, כדי לשלוח לבדיקת מעבדה (כדי לוודא סופית שזו אכן שנית).  זה הצחיק אותי.

בדרך הביתה אמרתי לאבא שלו שזה הזכיר לי את הסרט 'האלמנט החמישי'

אני ממש, אבל ממש לא אוהבת סרטי מד"ב אבל את הסרט הזה ראיתי כמה וכמה פעמים ואשמח לראות שוב. משעשע וחמוד. אפילו מרגש בסוף.

בכולופן, יש קטע שבו ברוס ויליס מציץ לחסר מלא טרולים ענקיים שהם בעצם סוג של אויב שעליו להתגבר עליהם, בדיוק לשניה. בשניה הזאת הוא הספיק לקלוט כמה מהמפלצות המגעילות האלה יש בחדר, כמה מהצד הזה וכמה מהצד השני..

אז זהו הרופאה הזאת למודת נסיון עם ילדים, שלא רק שהיא פתחה לו את הפה במיומנות כזאת, עם מקל ביד אחת, ומקל משטח ביד השניה, לקחה משטח וגם שמה לב לכל הפרטים בפנים, שזה היה באמת מעורר הערצה. 

אני מקווה שהוא ימשיך לאהוב אותה גם בהמשך..

בעצם..  שלא נצטרך.

רק בריאות.