אמא טריה

איך שחשבנו שיועד מבריא, הטיפול באנטיביוטיקה הלך והסתיים, וביום ראשון שעבר, יועד הלך לגן.  כשחזר, היה בעיצומן של התגרדויות מטורפות בכל הגוף. בעיקר בפנים. מגרד מגרד..  התחלתי לחשוב שאולי זה מהמזרן בגן.

לאט הגירוד התחיל להתפשט גם בזרועות, כשבכל פעם יוצאים פצעים שנראים כמו עקיצות.  המוני עקיצות נפוחות ומגרדות.  הפשטתי את בגדיו, לראות אולי יש נמלים..  כלום.   המשכתי לחשוב למה הוא יכול להיות אלרגי לעזאזל.

אוכל חדש?  אבקת כביסה?  המעט מאוד מרכך (אקולוגי) שאני שמה על הבגדים?  שום דבר לא חדש. שום דבר לא השתנה.   אוף.

הגירוד מתפשט לבטן. לגב.  עוד ועוד פצעים אדומים ומגרדים. 

התחלתי לחשוב בכיוון של רופא, אבא שלו היה בעבודה.  מעולם לא הפרעתי לו

בעבודה. מעולם לא התקשרתי באמצע.  מעולם!

הכנסתי את יועד לאמבטיה עם 5 טיפות לבנדר.  הגירוד נרגע קצת והוא שיחק.

כשיצא אחרי זמן לא מועט, חשבתי שהנה, זה מסתיים.  אבל לא.

הגירוד התחדש ביתר שאת.  אלוהים ישמור, כל הגוף שלו מכוסה פצעים אדומים, הפנים כבר נפוחות לגמרי, הלחיים תפוחות וגם השפתיים.

בעשר וחצי בלילה, התקשרתי לאבא שלו.   חייבים ללכת לרופא. תגיע. עכשיו!

הלכנו למוקד, אבל מה שלא ידעתי זה שסוגרים שם בעשר וחצי בלילה.

חזרנו הביתה. הבנתי שאפשר בשעות כאלה כבר להזמין רופא הביתה בלי למשכן את כל התכשיטים שאין לי.

נאמר לי שהרופא יכול להגיע גם עוד שעתיים.  השעה היתה אחת עשרה בלילה.

אני כבר גוררת רגל מעייפות.  מחכים. בינתיים יועד נכנס לעוד אמבטיה רק עם מים ושמן לבנדר.  כולו מתגרד עד אימה וייאוש.  בכל פעם שמתגלה עוד שטח בגוף המוכסה פצעים חדשים ומגרדים הוא מגרד ומתלונן. אני אומרת לו בחמלה שאני מתארת לעצמי כמה הוא סובל ושהרופא עוד מעט יגיע.

אנחנו יושבים בסלון ובוהים בטלויזיה בתשישות.

הרופאה הגיעה באחת בלילה.  רופאה דוברת רוסית, מטושטשת לגמרי, ממלמלת 'תאק' כל שתי שניות.  מביטה ביועד, שואלת שאלות, מוציאה פנקס ורושמת.  'תאק' פה ו'תאק' שם.  הוציאה פנס, הביטה בפצעים במבט מלא השתאות.  אין לה מושג מה זה יכול להיות.  'לגשת לבית חולים עכשיו!' פסקה.

הגענו למיון ילדים.  מיד שאלו שאלות. הרופא שאל במבט כזה שאומר, ברור לי מה התשובה, אבל אני שואל בכל זאת: האם הוא מחוסן לחצבת? או בכלל...

התשובה שלי הפתיעה אותו והוא הביט בי.   לא, יועד לא מחוסן לשום מחלה.

התחילו חילופי דברים של למה זה כן טוב, למה זה לא טוב, מהם יתרונות החיסונים בעיקר.  אף אחד לא מדבר על החסרונות.  מילא. אני עייפה מדי

בשביל עוד התגוששות מול רופאים שהדיפלומה שלהם מקנה להם את הזכות

לזלזל בכל גישה אחרת ממה שלימדו אותם.   שיחפשו.

חשש לחצבת, אבל לא בטוח.  חסרים שני פרמטרים לחצבת.  פצעים בפה וחום.

לא היה לו בכלל חום!  החליטו לאשפז אותו למעקב. לוקחים דם ומשאירים 'ברנולה' בווריד. יועד מופתע וקצת כואב.  דומע קצת ואני מנשקת ומרגיעה.

אני כבר בקושי מרגישה את הרגליים מעייפות.  אן נרדמה בעגלה. מזל, כי אני כבר חושבת מחשבות שחורות מרוב עייפות. השעה שתיים וחצי בלילה.

יצאנו ממיון לעבר מחלקת ילדים.  רופא מקסים בודק אותו, שואל שאלות נוספות, לא לפני שראינו אותו בודק ב'גוגל'.. אין לי מושג מה בדיוק, אבל ברור שלאף אחד אין מושג מה בדיוק יש לילד. גם האחיות ביקשו להציץ בגופו.  מבטי תוכחה גם מצידן.  חיסונים. אלא מה?  לי כבר אין כוח .  מה, הוא לא מחוסן?

לא!!  עניתי בלי שום חיוך, בלי עניין לרכך לאף אחד את התשובה שלי.

זה השתיק אותן.  כוס אמק.  מרוב חיסונים, כולם שכחו איך נראות מחלות ילדים, שרובן עוברות בקלות יחסית.  נכון. יש סיבוכים ואף מוות.  אבל הכי מעצבן שבחרתי לקחת את האחריות, ואפילו לגשת לבית חולים במידה וצריך טיפול, ועדיין, בשנת 2008 אנשים ובמיוחד אנשי רפואה לא מוכנים לקבל את הצד השני של כל הסיפור.  בן זוגי שבכל פעם שהוא קולט שהולכת להיות התלהמות סביב הנושא, פשוט הפנה את כולם לאתרי אינטרנט המדברים גם על החסרונות שבחיסונים. הוא יותר סבלני ממני, בעיקר עכשיו כשאני כל כך עייפה. מפנה אותם ומנטרל את כל הויכוח.   נכנסנו לחדר. מבודד יש לציין. הכי כייף.

יועד לבד בחדר, בלי בכי של תינוקות וילדים שהוא בלתי פוסק שם במחלקת הילדים.  יהיו ברוכים הרופאים והאחיות שם.  מחלקה לא קלה, אבל בעצם איזו מחלקה כן?   אבא שלו נשאר איתו כמובן, לא לפני שהם מלווים אותי לאוטו, הוא מעמיס את העגלה, ואת אן הישנה שנת ישרים, חסרת דאגות למול הדרמה המתרחשת, ונוסעים הביתה.  הנחתי אותה במיטה ביחד איתי ונפלתי לישון בשעה חמש לפנות בוקר.

למחרת בצהריים, קמתי, ארזתי מלא דברים נוספים כדי לקחת לבית החולים.

יועד בסדר, היה ביקור רופאים. עדיין בודקים במה העניין.

ניגשתי לשם וישבנו שם במשך כמה שעות.  בינתיים הוסר החשש למשהו מדבק במיוחד, בעיקר שאין חום ושום דבר לא השתנה.  'פניסטיל' דרך הפה מרגיע את הגירוד.  הילד כבר מפעיל את כל החדר, מדליק ומכבה נורות, 'מתקן' מליון דברים "מקולקלים" בחדר, החלטתי להוציא אותו קצת משם.  חדר המשחקים המושקע ביותר שם, ריק מילדים.  יועד חוגג.

ברקע אני שומעת כבר דיבורים על רגישות לאנטיביוטיקה שהוא קיבל למחלת ה'שנית' שהיתה בשבוע הקודם.  מחליטים להחליף לו אנטביוטיקה ולהשאיר עוד יום למעקב.  הלכתי הביתה בערב לעוד לילה לבד עם אן.

בבית אני מתחילה להרגיש כאב גרון בצד ימין וכאב ראש הולך ומתחזק.

הנה לה אותה הדלקת הגרון השנתית שלי, הגיע סוף סוף, באיחור. החולשה של הגוף והעייפות המצטברת פתחה פתח לחיידק הסטרפטוקוק להדביק גם אותי.

קמתי חולה בבוקר.  למזלי, אחותי הקטנה באה לעזרתנו.  הכינה לי תה ולקחה את אן קצת איתה.  דיברתי עם יועד ואבא שלו וביקשתי שיבקשו להשתחרר עוד היום מבית החולים. אף אחד לא יעשה ניסויים עוד בבן שלי. לא יודעים בוודאות? בעיה שלכם.  בינתיים הפצעים הולכים ונעלמים, אין חום ואין שום טעם להשאירו בבית החולים, שהוא ה-מקום האידאלי להדבק בו בכל מיני וילדע-חייעס בשפע.

יאללה הביתה.

יועד התגעגע מאוד הביתה. הגיע.  כולו עדיין טיפה נפוח בפנים, ואני עם דלקת כואבת ביותר בגרון, ובתחושת חולי נוראית. אבל כולנו יחד בבית. וזה הכי חשוב.

הם יצאו משם ללא מכתב השחרור, שישלח בדואר. פחות או יותר הוגדרה ה'מחלה' שלו, כאלרגיה לאנטיביוטיקה מהסוג שהוא קיבל.  חצבת בתחת שלי.

היתה שם עוד ילדה עם משהו דומה, אולי לא עם אלרגיה לאנטיביוטיקה, אבל גם משהו שהרופאים לא ידעו מה הוא...  זה שעשע אותי. תפתחו ספרים מחדש!

המושג:  'המחלה החמישית' כבר התעופף באוויר, מחלה כזאת, שאין לה שם ואין לה מזור, אבל גם לא ממש מסוכנת. שויין.

עכשיו הכל בסדר.  יועד מתנהג כרגיל. נשאר עד סוף השבוע בבית.

מחר לגן. 

לאן יוצאת שן רביעית, שמאלית שלה, למעלה.

גם אצלה אובחן 'אטופיק דרמטיטיס', בעיקר בצידי הגוף, היכן שהידיים שלנו מונחות כדי להרים אותה, הפצעים היבשים להחריד, מציירים את האצבעות שלנו על העור שלה. מוזר ביותר.  בטח אי סבילות למגע. אבל צריך עוד לבדוק.

יאללה, שבוע טוב בינתיים.