יום הולדתי השנה עבר בשקט יחסי, אפילו בעצב מסוים. תוכניות מסויימות שתוכננו עבורי נתקלו בחומה של רגרסיה. אבל הבנתי איפה אני נמצאת ומה חשוב באמת. הבן זוג שהתאכזב כי רצה לחגוג לי חזר הביתה ואני נשארתי באילת, דבר שהיה שטות גמורה (נורא רציתי להשאר עם אמא באילת, אבל לאמא יש חיים משלה די מזמן, ואני כבר לא ילדה קטנה גם אם ילדת יומולדת).
ליל הסדר היה עם אמא, קראנו את ההגדה באופן חלקי ביותר, אחרי שיועד
עשה סצנות שהוא בכלל לא רוצה לקרוא את ההגדה, או להתלבש או בכלל לצאת מהחדר שבו ישַנו. כל טקס/חג/יומולדת מלווה בחששות, איך יועד יגיב.
הוא כל כך אמא שלו שזה לא יאומן. רק שכשאני הייתי בגילו, אירועים משפחתיים בד"כ מאוד אהבתי למרות שרוב הזמן רציתי לקבור את עצמי בכל פעם שאיזו דודה התייחסה אליי ושאלה שאלות. האמת, שעד היום אני קצת נבוכה מיותר מדי תשומת לב עליי. אז הוא, פשוט מנסה להמנע מלכתחילה ממפגשים שמחים מכל סוג שהוא (לא משתתף בגן כל כך, לא מוכן שיאפרו אותו בכל מיני הפעלות, לא כיפה בליל שישי בקידוש, לא חוגג ימי הולדת).
בבית אחר כך, הוא מדקלם את כל השירים שהוא שמע, או משפטי המפתח שהגננות אמרו ודברים שילדים אחרים עשו. הוא מהמתבוננים. כמוני בדיוק.
מה עוד היה לנו? אן שנהייתה פתאום מאוד גדולה, אוטוטו לה יש גם יומולדת שנה. שנה!
עכשיו כבר זוחלת, מתיישבת לבד, עומדת בעזרת הידיים על שולחן או ספה וזזה ממקום למקום בכל הבית. זה הזמן הכי מסוכן. כל דבר לוקחת ליד, נופלת בקלות (לשמור על הראש!) עוד מכניסה כל דבר לפה, וכשאני מבקשת ממנה שלא להכניס לפה, היא מסתכלת עליי בארשת רצינית, מוציאה מהפה ומגישה לי. תינוקת מבוגרת. 
וגם מאוד רגישה לקול שלי, ובעיקר לניואנסים. מזהה רכות או כעס (לא עליה כמובן). אצל אמא, היא נורא התלהבה מבוטן (כלבת פינצ'ר למי שלא מעודכן, שהיתה שלי פעם). והרבה פעמים קראה לה בקולות גבוהים כאלו, כאילו נתקלה בגור כלבים בן יומו שצריך לעטוף ולחמול עליו, וכשבוטן הנוירוטית העיזה להתקרב אליה, אן נגעה בה ומיד לקחה את היד כאילו נכוותה ממים רותחים. אבל היה זה מאזן אימה משעשע בין שתיהן.
אן כרוכה אחרי יועד, וכל דבר שהוא עושה או אומר מיד מוציא ממנה קולות התלהבות וצחוק, זה לא ממש חדש. מה שכן, זה שאם הוא שותה מים בבקבוק, היא רוצה את שלו, גם אם לה יש בקבוק משלה. כנ"ל לגבי צעצוע, וכל דבר בעצם. עכשיו המבחן הוא שלו. בד"כ הוא מסרב לתת לה, אבל לפעמים הוא נותן לה את שלו ולפעמים הוא נותן לה צעצוע אחר במקום זה שהיא רוצה, רק שתניח לו בשקט.
זה הזמן שאני כבר מותשת מכל היום. הילדים בין זמן השינה עם האבא המותש גם הוא (בין עבודה והדו"ח השנתי שלו. בעע) ואני קצת גונבת זמן יקר כדי לעדכן פה ולפתוח מייל או שניים. והגב התחתון שלי צורח: מיטה! מיטה!
יאללה, שלוש תמונות שהספקתי להקטין על מנת שאוכל להכניס לכאן.
פוסט יומולדת (של אן) ועוד תמונות בקרוב.
עם גלידה
וארטיק
והחייכנית שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
