אמא טריה

אעשה נסיון לכתוב גם על דברים שעוברים עליי באופן אישי.

בשנים האחרונות, אני חושבת וחולמת המון על אישה שהיתה המורה שלי

בבית הספר היסודי. נזכרת בחלקיקי שיחות שהיו לי איתה, כשהייתי ילדה

ואיך שהיא הביטה בי ממשקפי המורה שלה. נזכרת בצחוק שלה, בפרגון שלה.

נזכרת גם בשאלה ששאלה אותי פעם, באיזה שיעור פרטי, ועניתי לה תשובה שלא סיפקה אותה, והיא שאלה אותי מכיוון אחר...

מדי פעם אני נזכרת באותה השיחה הזאת. לא זוכרת ממש את הבית שלה

כאילו הכל היה מטושטש. היה שם רק אותי. קטנה. ביישנית עד אימה.

כל מילה שהוצאתי מהפה אז הרגישה כאילו מגה-פון מוצמד לי לפה וכולם שומעים. ויותר מזה. כולם שומעים את המחשבות שלי.  פחד אלוהים.

ועד היום אני אוכלת את עצמי שלא עניתי לה לעניין כבר בפעם הראשונה.

"איך עשיתי לעצמי פדיחות..." 

ואני שואלת את עצמי, למה אני חושבת על האישה הזאת כל כך הרבה.

חולמת עליה כל כך הרבה בשנה האחרונה.

ואז זה היכה בי.

נשארתי אותה אחת. ביישנית עד אימה.  שכל כך זקוקה להכרה.

מצד אחד, זה נחקק אצלי כל כך חזק, שמרוב בושה מהעולם, נמנעתי

מלדבר, לעשות, לבצע, לחוות אלוהים. בעיקר לחוות.

איפשהו, היא ראתה אותי.  אני מניחה שהיו עוד מורות ש"ראו" אותי.

אבל משהו בה, ברוך שהיה בה כלפיי, שיוצר בי חשק לפגוש אותה. מאוד.

לגשת אליה ופשוט להיות. איתה. לידה.  לדבר איתה. אבל ממש לדבר איתה.

להגיד לה: זוכרת אותי? ברור שאת זוכרת. עכשיו גם תכירי. אבל באמת תכירי.

ורבאק. אני הרבה יותר טובה וחכמה ממה שאני משדרת.

אני עדיין ביישנית עד אימה. עדיין נראית ואולי משדרת את הילדותיות הזאת.

את השלב הזה שנשארתי בו. מחוּסָר הכרה.  הכרה אמיתית בי.

אני עדיין בורחת. וזה יהיה כך תמיד. לברוח. הכי קל לא?

לא להתמודד. לא. זה קשה. קשה מדי.

העולם הזה קשה מדי.  לא ממש מכיר ברבדים העדינים של הנפש.

זה מוזר מדי.  אני מהמתבוננים.  מאלה שיכולים להיות זבוב על הקיר ולצפות

בחיים שלי. בחיים של אחרים. הרבה מאוד זמן, עד שאני מעיזה להצטרף.

להגיד מילה. לנסות גם.

בכל פעם שאיזו מורה היתה פונה אליי ומבקשת שאקריא את שיעורי הבית, הייתי רוצה שהיא תמות באותו הרגע.  מישהו שאל אותך?  ביקשתי לקרוא?

מה את רוצה ממני? למה אני? אם הייתי רוצה, הייתי מצביעה (בעצם לא).

זה דרש ממני הרבה יותר מאשר להקריא.  זה דרש ממני להתבטא, להשמע.

שלושים ילד ומורה מקשיבים לניואנסים בקול. מסתכלים עליי.

ואני הייתי רוצה לברוח.

אני מניחה שתמיד ארצה לברוח.

קלת רגליים אבל תקועה באדמה.  אוהוהו כמה משפטים פה הם רבי משמעות הלילה...

אלף כבאים לא יצליחו...  ואלף פסיכולוגים/מטפלים שונים ומגוונים, לא יצליחו

לשכנע אותי להשאר פה. ולא רק בפיזי.