אמא טריה

שלא עידכנתי.

ויש הרבה מה לספר.

כל כך הרבה פעמים רציתי לשבת לכתוב, ואיך שהוא דילגתי, למרות שאני יודעת

שהזכרונות האלה, הם זמניים, ומה שברור לי שלא אשכח לעולם, נשכח ועוד איך אחרי יומיים.

יועד כבר בן 6, גדול וחכם. אנחנו מדברים שיחות נפש עמוקות.

יש לו שאלות שאלתיות מאוד.  על חלקן אני צריכה לחשוב הרבה..  בעיקר על איך לנסח

כדי להעביר מסר ברור..  יש לו גם נטיה לספר לכולם על דברים שאני מדברת איתו

ואין לי בעיה עם זה, רק שבגלל זה אני צריכה לחשוב אפילו יותר טוב איך עונים ומה.

פנינים:

'אוף, אכלתי יותר מדי'..   הוא שומע אותי אומרת. והוא שואל אותי:

"אז אמא, למה את לא אוכלת רק כמה שאת צריכה?"

אני אומרת לו כמה שהוא חכם וצודק וכמה אנחנו שוכחים להקשיב לגוף שלנו, עם השנים.

בשנה השניה שלו בגן החובה, הוא נפתח מאוד סוף סוף, גם לגננות וגם לילדים.

הגננת שלו אומרת שהשנה נפלו אצלו כל האסימונים.

עדיין טיפה ביישן ולא יחגוג ימי הולדת בשום אופן, אבל השינוי לטובה הוא גדול.

אן בת שנתיים ושבעה חודשים, מדברת עברית יפהפיה!

יש עדיין טעויות ילדותיות מתוקות להפליא, אבל הילדה יודעת להעביר מסרים.

הנה עוד פנינים שמובאים פה בשבילי בעיקר, כדי שלא אשכח.

"אמא, אני רוצה חלב חם.  אבל לא חלב שקדים.  חלב אורז!"

היא באה לספר לי משהו תוך כדי שהגוף מתנדנד לכל עבר.

אן, יש לך פיפי?  "לא".  והולכת.

כעבור חצי דקה היא חוזרת:

"אמא יש לי פיפי"  'אז לכי לעשות פיפי'.  "אבל תבואי לנגב לי"

אני פותחת את התריסים בבוקר כדי להעיר אותה

"אמא, השמש מסוורת אותי (מסנוורת).

'בוקר טוב יפה שלי'

"מה, כבר בוקר"?

'כן, בוקר.  הנה תראי.

מתרוממת ולוחשת לי באוזן:  אמא, בואי נשחק תופסת..."

היא מחקה את יועד כמעט אחד לאחד, כנ"ל ההתעקשות לדבר בלשון זכר.

היא אוהבת ומעריצה אותו, כמובן.

כשאני באה לכסות את שניהם קצת אחרי שנרדמו, אני מוצאת את החלק

העליון של הגוף שלה צמוד ליועד. במיטה שלו (המיטות שלהם צמודות). היא פשוט אוהבת אותו.

הוא עדיין לא יודע איזו זכות זו שאחותו מעריצה אותו.  כרגע זה פשוט

מעצבן אותו מאוד. ולפעמים בצדק 

והחדשות האחרות הן שבן זוגי ואני נפרדים.

בעוד כשבועיים אעבור חזרה לגור באילת, אצא אמא שלי עם הילדים.

זה החלק העצוב, שאני נאלצת להרחיק אותם ממנו. 

מקווה שלא להרבה זמן.

יש כבר הסכם פרידה חתום.  רק להגיש לבית משפט.

אני אתגעגע לאזור השרון, לירוק הזה, לשפע שיש פה

לזה שהכל פה מתחת לאף.

לזה שהחלון בסלון פה, שאני יושבת מולו שעות בגלישה מול המחשב

משקיף לגינה ענקית וירוקה, משופעת דשא ועצים שחלקם פורחים באדום מהמם בסתיו

חלקם פורחים בסגול משגע באביב וחלקם פורחים בצהוב מרהיב בקיץ.

מאוד אתגעגע.

רק שיקר לגור פה. שכר הדירה שוחק אותנו לגמרי ואיך שלא הפכתי בזה

אני מוצאת שיהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לגור לבד עם שני ילדים, לפחות בשלב זה.

אבל הכל הולך להשתנות.  

קצת עצוב וקצת שמח, כמו שיועד אומר.