אמא טריה

היום היינו בטיול באיזה יער פה בסביבה.  מקום מדהים, יפהפה, מפתיע כל פעם מחדש כמה מקומות

יפים יש בארץ הקטנה הזאת ולא היה לי מושג.

החננו את האוטו, ואחרי 10 דקות הליכה של הלוך חזור, החלטנו שמספיק מאמץ ליום אחד.  

ישבנו והנחנו את פקלאותנו. פרשנו את השמיכה והשכבתי את אן על הבטן. נשנשנו, שתינו. גרשנו זבובים. 

יועד ואבא שיחקו קצת בטבע (יועד לוקח קצת מים בפה, רודף אחרי אבא ומשפריץ עליו את המים).  

נו.  היה לי פיפי.  חיפשתי שיח. לא שהיה במקום שכוח האל הזה מישהו שיציץ אבל הרגלים זה הרגלים.

בעודי מתכופפת לי שם, אבא שלה אומר פתאום:  אן הרגע התהפכה.

כמעט בצעקה שאלתי:  מה?  שוב פספסתי התהפכות ראשונה!   בסך הכל הלכתי לעשות פיפי,

לא להפגין נגד האלימות ברואנדה!

גם יועד התהפך בפעם הראשונה כשהייתי איתו בחדר אמנם, אבל בדיוק שוחחתי בטלפון   

כשקלטתי בזוית העין רק את סוף ההתהפכות שלו (הוא עשה את זה כשהיה בן ארבעה חודשים וחצי).

(כשערכתי את הפוסט במסך העריכה הזה, מחקתי ושיניתי כמה דברים, לא זוכרת את הכל

וגם אין לי ממש כוח לשחזר מפאת השעה, אבל כתבתי משהו קלישאתי על כמה הזמן גורם

לדברים לקרות כשאנחנו הכי פחות מצפים להם בלה בלה..)

ובגזרת יועד:

יועד:  אמא, מה השעה?

אני: עוד מעט 10.

יועד: אבל אמא,  מה  ה ש ע ה?

אני: יועדי, תיכף 10.

יועד: אז זה אומר שעכשיו אין שעה?

ותחשבו על זה 

קצת תמונות כדי לשטוף את העין השמאלית.