אמא טריה

לפני שאני מעדכנת, אני חייבת לציין שמפוסט הקודם בעניין הבזאר, לא יצא דבר וחצי דבר.

אף אחד לא התעניין.

יצא שבאותו השבוע הופנתי לאתר הזה: http://www.agora.co.il/,   פרסמתי שם.

לקבל לא קיבלתי כלום.אבל זה כי גם לא ממש התאמצתי לחפש לעצמי דברים. אבל למסור, מסרתי, באבוה מסרתי.  בפעם הראשונה שמסרתי 7 שקיות מפוצצות בגדים, עוד באו אליי בטענות על הגודל שלהן ועל דברים שהיא ציפתה שיהיו שם.  היו ביננו חילופי מיילים

בהם הטחתי בה עד כמה חצופה היא, במילים עדינות כמובן.   בסוף היא התנצלה ואמרה שהיא עצמה מסרה את הבגדים הלאה וששם, כן מרוצים.   על זה כבר לא עניתי, אבל הווריד של העצבים התחיל לפמפמם..

בפעם השניה שמסרתי שקיות בגדים, היתה לי תחושה שעובדים עליי בעיניים ו'מכים אותי בסנוורים', בשיטת

ההתלהבות היתרה מהילדים שלי, וצחקוקי היתר שלה. מיותר לציין שאני זאת שנסעתי לעיר אחרת כדי למסור לה את הבגדים אחרי שהיא אמרה שאין לה איך להגיע אליי, וזאת כדי שאגיע אליה ואראה שעוד איך יש לה רכב, והיא חיכתה לידו, כשבתוך הרכב חיכה החבר שלה. התחושה היתה שהיא תסחור בבגדים האלה.

לא יודעת. משהו באשה הזאת הרגיש לי סוכנת מכירות ממולחת. ערמומית עד להפחיד.

אמרתי לעצמי:  פ ר א י י ר י ם   ל א   מ ת י ם.   וככה זה כשאת טובה מדי.

אבל נו, נתתי נתתי, פיניתי את הבית מהישן לחדש.  ובאמת שמחתי עד מאוד.

ברור שאני לא עושה את זה יותר, ואחזור לשיטה הישנה של לתרום לויצו (אין לי כוח לקישורים בחייכם..).

חנות קטנה מרחק 50 מטר מהבית שלי. פשוט שמה שם כל מה שצריך ושלום על ישראל.

                                    n e x t

אתמול היה יום הולדתו של ליאור.

חשבנו על מסעדה..

בסוף הוחלט על סרט קודם.  שנשב סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שכל אחד מאיתנו עושה דברים לעצמו

וכל כך מעט זמן יחד, ומקסימום אם נהיה רעבים, נאכל משהו אחר כך וזהו.

מה עם שמרטפית, תשאלו?

הו כן.

אז במשך שנים נורא פחדנו מכאלה, אנשים זרים שיבואו ויהיו עם הילדים שלנו לבד.

אנחנו כאלה שלא סומכים על אף אחד, חוץ מבני משפחה, וגם זה בהסתייגות, שישארו לבד עם ילדינו.

אבל זאת, בחורה רגישה, יפה (מבפנים ומבחוץ), שהגיעה אלינו משמיים והתאהבה ביועד והוא בה.

מנוסה מאוד עם ילדים, עם גישה ישירה, לא מתחנפת ולא מצטעצעת. לא מנסה להרשים אותם ובעיקר אותי בכוח, דבר שמאוד מאוד אהבתי.  טבעית לחלוטין ובגובה העיניים.

יועד פשוט חיכה כל אחה"צ שהיא תבוא ושאל כל חמש דקות - מתי כבר שבע?

שעה של התארגנויות, כשהיא בינתיים יושבת איתם ומשחקת.

נורא חששתי מתגובתה של אן כשהיא תגלה שאני איננה.  וזה הפריע לי טיפה במהלך הערב.

קיצור, יצאנו.  -סינמה סיטי-   בחרנו את 'הונאה'   סרט מתח טוב, עם סוף מוזר ולא אמין במיוחד, אבל בסופו של דבר סרט לא רע.   הדבר הכי גרוע זה הווליום במקום.  לא אפשרי עד בלתי אפשרי בעליל!!

מה קרה?  מה פשר הדציבלים האלו??       מ ה    ק ר ה  ???

הדבר השני זה כמות המלח בפופקורן.  כזאת כמות שכיווצצה לנו השפתיים וצימתה לנו את הנשמה.

מזל שהדציבלים הסיתו את תשומת ליבנו מהצמא הנוראי שזה גרם.    מה  ק ר ה???

                                           (סליחה מאיה, הייתי חייבת  ;)  )

קיצור, נגמר.  יצאנו.  התחושה שכולם סביב מתהלכים ב slow motion כזה. כמו שליאור כינה את זה:

תחושת דולפין.  ריחוף קל.  כנראה שהווליום הכניס אותנו להלם אמיתי.  אמנם קל, אבל אמיתי.

התיישבנו לאכול בבית הקפה במקום (מספיק עם הפרסומות במקום הזה לא?)

והזמנו, הו הטעות - בייגל.  לא בגלל שלא היה טוב, אלא בגלל השעה ובגלל התחושה הסובייקטיבית הזאת, שבה הכל זז לאט. מערכת העיכול גם נכנסה למוד הזה וכל הלילה הציק לי הצמא והבייגל הזה שלא התעכל לפי הספר.

העיקר, תוך כדי אכילה אני אומרת לו שיש לי תחושת פרנויה קצת מהסרט.  אחרי הכל סרט מתח. 

לא סיימתי את המשפט, מישהו עבר, ותוך כדי שיחה התנגש בכסא שלידי, והפיל לי את התיק.

הוא מלמל משהו והמשיך.   הסתכלי על הכסא, על הרצפה, על הבן אדם החוצפן שהרגע עבר והתעלם ועל הבן זוג, שחייך במן חיוך כזה של:  נו, הוא לא שם לב, תסלחי לו.

נו טוב. הרמתי את התיק והמשכתי לבלוס כשכל העת קיבתי מאותתת לי להפסיק, חדל ומייד!!

כמובן שנתתי עוד ביס ואז עזבתי.

קמנו והלכנו.  הלכנו ישר.  לכיוון דלת היציאה, כשמצד ימין, בחור צעיר הולך באלכסון, מעלעל לו, באיזו חוברת סרטים שמציגים כרגע, מתנגש ישירות בצידי הימני, נותן לי מרפק לתוך הציצי וממשיך הלאה!!!!!!

הבן זונה!!   פשוט הלך בלי להסתכל לאן הוא הולך. וגם אנחנו האמת, כבר היינו עייפים ופשוט הסתכלנו קדימה.

עצרנו, מלמלתי משהו על זה שזה לא יאמן פשוט, תוך אנחה על השד האומלל שלי, שחטף מרפק!  

והוא, הבחור, פשט ידיו לצדדים במין :מה את רוצה, לא ראיתי!!   מפונק כזה,  והמשיך ללכת.  

הלוואי שיאכל מרק מקולקל ויקיא את נשמתו כל השבוע.  זבל.

יצאתי החוצה בעצבים!!    אמרתי לו שמרוב תחושת הפרנויה מהסרט, אני כנראה מזמינה את זה.

הוא אמר שהיכולת שלנו ליצור מציאות, מתעצמת והולכת. ( גם הוסיף, למען ההגינות, שלו היה רואה אותו

מתקרב לעברנו, היה עוצר ובולם את זה.   הוא האביר שלי.  תמיד היה.)

זה נכון, ואני חווה את זה ביום יום, אבל ברור שזה גם מתערבב לי עם התחושה של הישראלי המכוער.

המכוער אמרתי?    הבן זונה.   זה. הישראלי. 

לא אומר סליחה.  לא מסתובב לראות מה קרה, לא מעניין אותו שיט! 

חזרנו הביתה די מרוצים. העברתי את זה הלאה.  לא נותנת לזה לחלחל יותר מדי.

לחשוב חיובי.  מצטערת אם זה מרגיז את כל האנטי-רוחניים למינהם.  זה מה יש.

בסלון, ישבו להם בחושך, השמטפית, מחובקת עם יועד שלעס תפוח.  יושבים ושומעים מוזיקת תינוקות מרגיעה.

אמרה שאן לא בכתה, ושהיא אמנם חיפשה אותי, ודפקה על דלת חדר השינה שלנו, שהיתה סגורה, אבל היא לקחה אותה בידיים והרגיעה אותה.

היה לה גם קשה לקחת כסף.  היא מרגישה משפחה מדי ועוד עניין שאני לא נכנסת לפרטים.

זהו. נגמר הערב.

בלילה של אתמול, סוף סוף חלמתי חלום טוב. חלום של חופש.  חלום של משהו לעצמי.

זה אחרי שנים על שנים של חלומות על איבוד.  שאני הולכת לאיבוד ואף אחד לא יכול לעזור לי.

איבוד עצמי. חיפוש עצמי. וזה גם, אחרי שנים של חלומות על מעליות שהנסיעה בהן תמיד נגמרה רע.

סוף סוף חלום טוב.  חופש.