אמא טריה

אתמול, כשאבא של אן יצא מהבית, הוא חייך אליה מהדלת ואמר: ביי ביי אן,

שלום. ביי ביי. ונופף לה לשלום.   בפשטות של אחת שעושה את זה כבר מזמן

היא נופפה לו לשלום.  שאלתי בתדהמה: ממתי היא יודעת לעשות שלום?!

הוא ענה משהו כמו:  היא היפר-אינטליגנטית, הילדה הזאת.  הכל היא יודעת.

אחר כך באמבטיה. אני מושיבה אותה על ה-'דפני'. היא כבר משחקת לה

בצעצועים, נהנית מכל רגע, משפריצה מים ונדהמת בכל פעם שהם משפריצים

עליה בחזרה על הפרצוף.  מסובבת רגל אחת, מנסה לקום, והופ - מחליקה.

מתיישבת.  משחקת, משפריצה.  צוחקת ושמחה. מים.  איזה כייף.

אחר כך אני קוראת ליועד שיבוא להצטרף אליה לאמבטיה.

היא מסתכלת עליי, מסתכלת על הדלת וקוראת לו גם:  אהההההה!!!

פשוט מחקה אותי.   היא קוראת ליועד.

עכשיו אנחנו מבקשים ממנה לקרוא לאמא, לאבא, ליועד. והיא קוראת:

מפנה את הראש, או מחפשת וקוראת לנו.   .  צחוקים.

ישנה הקלה עצומה בתקופה הזאת, שהיא קצת מתבגרת, ואני יכולה קצת להניח אותה בלי שהיא תבכה, על השמיכה בסלון עם כל הצעצועים.  היא יכולה לשבת שם זמן רב, לשחק, להפעיל, לנגן את המובייל שלה.  מדי פעם אני מעיפה מבט אליה, מתבוננת בה.  היא יושבת. מרוכזת. 

מדי פעם היא קוראת לי, מזכירה לי שהיא שם.  מסתכלת עליה. היא מחייכת

עם שתי שיניים.  לאכול אותה.

כשכבר לא בא לה לבד, אני לוקחת אותה כמו עד לא מזמן ומושיבה אותה על המותן.  ממשיכה עד כמה שניתן, בעיסוקיי.  היא יושבת, שתי ידיים פשוטות לצדדים בהתבוננות שקטה.   מדי פעם מטה את הגוף הצידה כדי לגעת. לקחת.

מדליקה רדיו. יש מוזיקה אז היא מזיזה את הראש בקצב לא אחיד.  היא רוקדת.

מוחאת כפיים.  אני מסתכלת עליה מוקסמת.  היא מחייכת. 

איזה דבר זה. תינוקות הם יצורים מדליקים בחיי. 

שווה!

ומשהו לא קשור:  איחולים לכל אלה שיש להם יום הולדת פעם בארבע שנים:

מזל טוב!

הרבה שלום.

בעדכון האחרון שכחתי לכתוב גם שהיא רוקדת לצלילי מוזיקה.  רק שומעת את הצליל הראשון וכבר זזה לה.

החל מאתמול גם מוחאת כפיים בצורה מדויקת.  ואפילו מוחאת כפיים כשמבקשים ממנה. שזה חדש חדש!    וכשמריעים לה היא מחייכת לה חיוך ענקי. 

עד כאן עדכון קצר.

עדכונים בעיקר.

  אז באמת חוץ מההתקדמות הפיזית, שמתרחשת לאט (אם מושיבים אותה, היא מסוגלת להביא את עצמה לכמעט שכיבה על הבטן ולחזור לישיבה,

אבל לא תמיד. לפעמים הרגל שלה נשארת מקופלת והיא קוראת לי לתקן את המצב), המוח שלה מתקדם הרבה יותר מהר.

היא עירנית בטירוף, שמה לב לכל פרט, יש לה שמיעה מעולה.  כל ציוץ מעורר

את תשומת ליבה, והיא מגיבה לקולות בקולות משלה. בד"כ מסוגלת לחקות צלילים אחד לאחד וזוכה לקריאות התפעלות מצידנו.

היא פיתחה מן שירה אינדיאנית מצחיקה (לדעתי היא היתה צ'יף אינדיאני

בגלגול קודם, או המקבילה הנשית, מישהי שהיתה בעלת השפעה  )

זה מתחיל במִן קול חזק כזה, ואחריו כמה נמוכים יותר בכמה טונים ושוב אחד גבוה ואחריו כמה נמוכים, בקצב.  זה נשמע ממש אינדיאני.

כשהיא מתעוררת משינה (פעם או פעמיים במשך היום), זה כבר כמעט ולא בבכי

אלא בקריאה אחת.   היא פשוט קוראת לנו.  כשניגשים אליה, אז היא כבר עירנית ומחייכת. בד"כ מניעה ידיים ורגליים במרץ ושמחה לקראתנו.

היא חזרה לאכול בצורה רגילה, אחרי החודש הקודם שכמעט לא אכלה כלום

כמעט חוץ מחלב-אם, מים ותה, אם כי אכילה יותר מאוזנת, מבחינת הכמויות.

אני מניחה שהמשקל שלה יתחיל להיות יותר "נורמלי" לגיל ולגובה שלה ככל

שיעבור הזמן. העליה הגדולה מאוד במשקל שהיתה עד גיל 8 חודשים מתחילה

לקבל פרופורציות.  בגיל 9 חודשים, במדידה האחרונה היא שקלה 10 קילו

ומאה גרם, שזה עדיין כבד לגילה, אבל העליה הרבה יותר מתונה עכשיו.

היא יושבת על כסא אוכל, או על הליכון (לא כדי לזרז או לקדם הליכה, חלילה

אלא רק בשם הפונקציונליות שבדבר. להליכון הזה מצורף מגש אכילה, ואני יכולה להזיז אותה בקלות ממקום למקום במטבח, או בסלון.  ועד כמה שהיא מגיעה לרצפה עם הרגליים, היא מסוגלת להזיז אותו טיפה אחורה), ומלקטת

אוכל שאני מניחה. אוכלת מקסים שבא לטרוף אותה. הרוב כמובן נזרק לרצפה.

זורקת, ואז מביטה למטה לראות מה יקרה.  שוב, מלקטת, זורקת, ומסתכלת.

ברוב המקרים בהם אני מנסה לעשות איתה קצת תרגילים על השמיכה שעל

הרצפה, קצת להפוך אותה, לגרום לה לקום, או לשבת, אני זוכה לצרחות מחאה.

היא פשוט לא מעוניינת. "תעזבי אותי בשקט, או תקחי אותי על הידיים, עדיף לי".

אני מנסה כמה פעמים, מנסה במשחק, בשירה, בצחוקים, חלק מהזמן זה עובד, חלק מהזמן, חבל על הזמן...                ניתן לזמן ולמזג האויר לעשות את שלו.

בעניין הקולות, יש כמובן את סדרת הצרחות היומיות ההכרחיות. ויש לה קול חזק.   היא מקשקשת בתינוקית מקסימה.  כשיועד קורא לי, היא מפנה את הראש ועונה לו.  פשוט צועקת לעברו קול דומה. ואז הוא ואני צוחקים ממנה,

היא מסתכלת, עליי, ועליו, בעיקר עליו וצוחקת מהצחוקים.

ילדה חכמה עם חוש הומור.

בגזרת יועד:  התמימות מתחילה להראות סימני התפוררות ראשוניים.

הוא התחיל לשקר.  בנוגע לדברים שהוא עושה או אומר.  קצת מאכזב, אבל בלתי נמנע אני מניחה.  ברור שאנחנו מדברים איתו על זה. 

בכלל הוא עושה לנו בית ספר לאחרונה.  הרבה מאוד דווקא, הרבה מאוד לא רוצה, עוד מעט, אחר כך.  

היום הוא היה עסוק לידי במטבח, אני בדיוק לשתי בצק ללחם ואז הוא אומר לי: אמא, אני שונא אותך.

הסתכלתי עליו, והוא החזיר מבט, חצי חיוך והנמיך עפעיים במן מבט שאומר:

נו, מה תעשי לי עכשיו?

אמרתי לו שאני בטוחה שהוא למד את השטות הזאת מהגן, והוא לא מתכוון לזה

ושאני ממש לא רוצה לשמוע דברים כאלה יותר.  ו- "שלא תדע שנאה בחייך".

הוא חזר על זה עוד פעם פעמיים, אבל הפסיק כשהתעלמתי.

יש כמובן גם הרבה כייף, הוא עוזר לי, מביא לי, מחזיק, מנשק ומחבק את אחותו. שזה כמובן אחד הדברים שיותר מחממים את הלב.

הוא עכשיו קצת פחות עושה סיבובים בסלון (כשהיה בתפקיד מכונת הכביסה בבית), עכשיו הוא לוקח כבלים שאותם הוא מוצא בארון, כל מיני כבלי usb, חוטי חשמל, אוזניות, או כל דבר שאפשר לקשור, מחבר לנו חפצים בסלון, מעביר

מפה לפה, נעזר בארוניות, או מכניס כבל מתחת לאיזו כרית כדי "לחבר" לחשמל.

כל הבית נראה כמו בית מלאכה.  לפעמים כסא האוכל שלה מתמלא בבגדים, מגבות מטבח ועוד, כי עכשיו זו מכונת כביסה, או מדיח כלים.

לא משעמם פה לרגע.

אבל כבר מאוחר.

לילה.

לילה טוב.

פששש יאללה, אני כבר דקה (שלמה!) עומדת מול הדף וחושבת איפה להתחיל.

אן השתדרגה מאוד.  בתגובות, בג'סטות שלה אלינו, באהבה שלה ליועד ואיך שהיא משתוללת מאושר בכל פעם שהוא עובר לידה, שלא לדבר על זה שכשהיא טיפה חסרת שקט והוא בא ומחייך אליה, היא זורחת מחדש. משוגעת עליו.

היא חוזרת על הצליל של המילה 'קוקו'. שני צלילים. היא פתאום חזרה אחריי, כששיחקתי איתה ב'קוקו'.  חזרתי על זה בהתרגשות כמה פעמים עד שהבנתי שזה לא מקרי.  היא אומרת: אאאאאאאתְןןן..  (כמו השם השני שלה..)

ועוד ועוד צלילים ומחוות.

אתמול ישבתי אצל האחות מטיפת חלב.  היא רצתה לבדוק מוטריקה עדינה

ובחנה אותה על תפיסת פינצטה.  אן ישבה עליי עם הגב אליי.  האחות הניחה

חתיכת נייר קטנה מגולגלת ליד יד ימין שלה.  אן הגישה את היד לקחת את הנייר

אבל עצרה שניה לפני שתפסה. הביטה אל האחות. ועל הנייר. ושוב אל האחות.

האחות אמרה לה: זה בסדר, אני מרשה לך לקחת את זה.   אן לקחה את הנייר בשתי אצבעות יד ימין.  אחר כך ליד שמאל.  אותו הדבר, רק שהפעם האחות לא אמרה כלום. רק הסתכלה מה היא תעשה.  אחרי אישור במבט (בלי חיוך מצד האחות), אן לקחה את הנייר באצבעות יד שמאל.  לפעמים אני חושבת שהילדה הזאת יותר עתיקה ממני..

בפיזי היא מאחרת מאד.  היא חזקה. טונוס שרירים טוב, מגיבה לכל הבדיקות. אבל שתי המילים שאמר הרופא אחרי ששאל כל מיני שאלות, ותקתק במחשב, הקפיצו והעירו אותי.  'לא תקין'.  כלומר, זה שהיא עדיין לא מתהפכת אפילו (גם לא מתיישבת לבד, או לא זוחלת - אלא רק לאחור), זה איחור רציני כבר.  ואיך זה שעוד לא עשיתי עם זה כלום עוד בפעם הקודמת שהייתי שם..

זה עורר אותי מתרדמה ארוכה.  אני ישנה בעמידה. לא שאני שמה קצוץ על זה

שמבחינתו זה לא תקין ואני מניחה שעצם זה שאני לא מחסנת את הילדים שלי

ושהרופא הזה לא מסתיר את חוסר שביעות רצונו מהחלטתי זו, גרם לכל זה להשמע כמו מינימום נזיפה באם חסרת האחריות הזאת, אבל בהחלט הבנתי

שאני קצת חיה ליד החיים שלי. נותנת להכל מסביב להתקיים, די בלעדיי.

יש את האוטומט הזה של לקום בבוקר (צהריים), אחרי לילות של איכות שינה

גרועה במיוחד. חודשים שלמים. לעשות קצת עבודות של עקרת בית, לטפל באן, לשחק, להאכיל, להחליף וכו'. אבל לא ממש לשים לב לעובדה שאין שום התקדמות מוטורית המתאימה לגילה. משהו שם נשאר תינוקי לאורך זמן.

אולי זה שאני קצת חיה ליד חיי, גורם לתת המודע שלה לעשות בדיוק אותו הדבר.  אני מרגישה את הילדה הזאת ויודעת הכל רק מלהביט בעיניה. כל הבעה שלה ברורה לי.  מאז שנולדה ידעתי שהיא תהיה לוחמת הצדק. שלי. של העולם.

לא יהיה עוול בעולם הזה שהיא לא תתן עליו את הדעת. ויהיה לה הרבה מה להגיד. אלו הן מחשבות כמובן על יעודה הרוחני-רגשי. וקטונתי כמובן מלהכתיב לה את חייה.  ברור שזאת לא הכוונה, אלא תחושות מנשמתה הקשורה לנצח בנשמתי.   ההתעוררות הזאת שלי, חייבת להעשות גם למענה.

ואולי זה גם היה מקור השאננות שלי.  אני לא דואגת לה.  אני יודעת שהיא תהיה בסדר, ושהיא תעשה את כל אותם הדברים שכל ילד עושה.  אבל יש לה קצב אישי מיוחד מאוד.  כרגע היא אוהבת להיות על הידיים רוב היום.

אתמול, אחרי הבדיקה, חזרתי הביתה, נחושה 'לשחרר' אותה קצת.

עוררתי לחיים את כסא האוכל שהיה של יועד. ניקיתי ממנו אבק, והושבתי אותה לאכול עליו.  הגשתי צלחת עם גומי שנצמד בואקום למגש הכסא והנחתי פסטה ועגבניות.  היא התיישבה בלי לצייץ. כאילו חיכתה שאעשה את זה. והתחילה ללקט באצבעותיה הקטנות אוכל.  הרוב העיפה, הפילה, אבל גם אכלה.

עמדתי מתמוגגת, אבל תוך כדי כך חצי צחקתי חצי נזפתי בעצמי: 'נו, הייתי צריכה לתת לך לאכול לבד כבר מזמן לא?'    אחר כך פרשתי שמיכה בסלון, והתחלתי לעשות איתה קצת תרגילים שיעודדו התהפכות, וגם עמידה.

עמידה אגב, שמתי לב שהיא 'מתרגלת' כבר כמה ימים בעזרתי וצוחקת כשאני מגיבה בקריאות שמחה אליה.

מעבר לזה, היא בקושי אוכלת כבר כמה שבועות, ובאמת הבדיקה האחרונה גילתה שהיא עלתה מאה גרם בלבד.  לא שחסר לה בפולקעס אבל יחסית לעליה במשקל בבדיקות האחרונות, מישהו היה חושב שאני מרעיבה אותה.

היא פשוט מסרבת לכמעט רוב הצעות המזון ומעדיפה חלב אם.

ובגזרת יועד. הוא מנהל ומסובב אותנו על הזרת הקטנה שלו.  לפעמים אבא שלו ואני מסתכלים אחד אל השני בהבעות השתוממות..

הוא לא מוכן לעשות קקי בגן.  הגננת נאלצת להתקשר אלינו (רוב הפעמים זה שעה לפני סיום הגן) כדי להגיד שהוא רוצה קקי דחוף אבל מסרב להכנס לשירותים. ואנחנו באים ולוקחים אותו. סוג של טראומה שהשאירה הגננת בגן קודם.

צריכה להתייעץ עם פסיכולוגית של הגן שלו.

משפט מתוך שיר של הזמר/אומן/יוצר: יונתן רזאל שאת הדיסק שלו אני לא מפסיקה לשמוע, שאומר:

'בסך הכל, רצית לשבור את השעון, לרחף אל תוך חלל..."

יועד:  מה זה לשבור את השעון?  מה הוא, טמבל?