אמא טריה

אתמול אן קראה לי לראשונה:  ממממא!      ממממא!  

עד עכשיו ידעה להגיד פחות או יותר אמא אבא. 

אבל אתמול כשהיא התעוררה בלילה היא קראה לי.

אין צליל יותר ערב לאוזן מהצליל 'אמא' של תינוק שלומד לדבר.

שבועיים שלושה עמוסים.

יועד מגיע הביתה, נופל מעייפות במדרגות.  חוזר בוכה הביתה.  בוכה נורא.  אומר לי 'אמא אני עייף', חולץ נעליים נכנס למיטה והולך לישון.  אשכרה ישן צהריים.

אחרי הרבה זמן שלא ישן.  משהו לא בסדר, חשבתי לעצמי..   התעורר אחרי שעה וחצי קודח מחום.  מת מצמא.  אז הבנתי, הוא פשוט עושה בדיוק מה שהוא מרגיש

לא אמר 'לא מרגיש טוב' כלום. פשוט עייף. רוצה לישון.  קדח מחום כל הערב. מים מים מים.   בשתיים בלילה ירד החום, ביקש לאכול.

אחר כך במשך שבוע ימים שלשל בלי הפסקה.  

אוקיי.

אחותו נדבקה ממנו כמה ימים אחר כך.  חום, שינה, מים, שלשולים בלתי פוסקים.  חצי חבילת חיתולים ביום.

נו טוב.

כמה ימים אחר כך, שוב, קצת חום, שיעול, נזלת.

ושוב אחותו נדבקת ממנו.  חום במשך הרבה יותר זמן.  נזלת, שיעול שהפך טורדני ונבחני.  אני ממש צריכה להרחיק את הראש כי השיעול ממש כואב לי באוזניים.

אני מניחה שיותר כואב לה בחזה ובגרון.

לפני יומיים, שניהם החליטו להמשיך לי את הלילה הלבן, שממילא אני חווה בתקופות שהם תינוקות, עד הבוקר.

שתיים בבוקר, יועד מתלונן על כאב אוזניים. אמרתי לו לנסות לישון, אולי זה פשוט יעבור וזהו.  עשיתי קצת הילינג, מעל האוזן והוא נרדם.

אן: שיעול ובכי.  כואב לה.  מרדימה.

יועד מתעורר בבכי קורע אחרי חצי שעה:  כו-א-ב-ת    ל-י    ה-א-ו-ז-ן!!!!  

אוקיי, אני מפשילה שרוולים ובשתיים וחצי בבוקר חותכת בצל, שמן זית ומחבת.  כעבור כמה דקות חוזרת אליו עם צמר גפן ספוג נוזלי בצל ושמן זית ריחניים.

השתמשתי בשלושה כדורי צמר גפן שהוא כמובן שיחק איתם, הוציא-הכניס..   עד שעבר הכאב והוא נרדם.   אבל זה היה כבר 5 בבוקר. 

בינתיים היא השתעלה מתוך שינה, בוכה נורא, ציצי נרדמת.   שיעול-בכי-ציצי-לישון.   שיעול-בכי.....

אני כבר מרוטת עצבים.  אפילו לציפור לילה כמוני זה יותר מדי.

הבן זוג חורפ!   לא שמע כלום.

בשש נגררתי למיטה.  לפחות כבר לא כואבת לו האוזן.  זה אחד הכאבים הנוראים שיש לדעתי.  אחרי כאבי שיניים.

את רוב כאבי מחלות החום והשפעת שלו, הוא סובל בשקט מופתי.  אני לא מורידה חום.  נותנת לגוף לעשות את שלו.

למחרת שניהם חולים, משתעלים, נזלת..  ואני קרועה מעייפות

במזל משמיים לא חליתי השנה.  וגם לא נדבקתי מהם. מוזר, אבל תודה לאל.

הזמן מאיץ את עצמו כל הזמן ונראה שאין לי זמן לכלום.  זה מתסכל נורא. 

אבל נו. הילדים עוד קטנים.  עוד אתגלה.  עוד אספיק.  עוד אקרא את כל הספרים שמחכים לי ליד המיטה

(את מי אני משלה...)

עוד אספר עליהם הרבה. 

על כל הפנינים שיוצאים לה מהפה.  הקטנה המדהימה שלי.

על איך שהיא מעריצה את אחיה, מלטפת, קוראת לו ע-די.  לוקחת לו, מחטיפה לו חוטפת חזרה, מסתגרת איתו בשירותים,

פותחים את כל המגירות במקלחת, מתחבאים בפנים, מתגלגלים מצחוק, יוצאים משם ממתיקים סודות.

אבל כרגע אין לי ידיים פנויות לזה, אני עסוקה בלסגור את מעיל הפליז שהיא כל הזמן פותחת תוך כדי שהיא אומרת 'תון'...

תון פירושו:  אמא, תני לי ציצי כי אני רואה לישון. גם אם אני לא רוצה לישון אני רוצה ציצי. עכשיו! נו!.  תון. פותחת רוכסן, אני סוגרת.

היא פותחת, אני סוגרת.  בוכה.  תון..  תון..   אני נכנעת.  יאללה שיהיה.  אבל הגמילה בעיצומה.  לא יותר משתי הנקות ביום.

גמרנו.  אין לי כוח יותר.

הגיברת כבר בת שנה ותשעה חודשים.

הייתי פה.