אמא טריה

איך שחשבנו שיועד מבריא, הטיפול באנטיביוטיקה הלך והסתיים, וביום ראשון שעבר, יועד הלך לגן.  כשחזר, היה בעיצומן של התגרדויות מטורפות בכל הגוף. בעיקר בפנים. מגרד מגרד..  התחלתי לחשוב שאולי זה מהמזרן בגן.

לאט הגירוד התחיל להתפשט גם בזרועות, כשבכל פעם יוצאים פצעים שנראים כמו עקיצות.  המוני עקיצות נפוחות ומגרדות.  הפשטתי את בגדיו, לראות אולי יש נמלים..  כלום.   המשכתי לחשוב למה הוא יכול להיות אלרגי לעזאזל.

אוכל חדש?  אבקת כביסה?  המעט מאוד מרכך (אקולוגי) שאני שמה על הבגדים?  שום דבר לא חדש. שום דבר לא השתנה.   אוף.

הגירוד מתפשט לבטן. לגב.  עוד ועוד פצעים אדומים ומגרדים. 

התחלתי לחשוב בכיוון של רופא, אבא שלו היה בעבודה.  מעולם לא הפרעתי לו

בעבודה. מעולם לא התקשרתי באמצע.  מעולם!

הכנסתי את יועד לאמבטיה עם 5 טיפות לבנדר.  הגירוד נרגע קצת והוא שיחק.

כשיצא אחרי זמן לא מועט, חשבתי שהנה, זה מסתיים.  אבל לא.

הגירוד התחדש ביתר שאת.  אלוהים ישמור, כל הגוף שלו מכוסה פצעים אדומים, הפנים כבר נפוחות לגמרי, הלחיים תפוחות וגם השפתיים.

בעשר וחצי בלילה, התקשרתי לאבא שלו.   חייבים ללכת לרופא. תגיע. עכשיו!

הלכנו למוקד, אבל מה שלא ידעתי זה שסוגרים שם בעשר וחצי בלילה.

חזרנו הביתה. הבנתי שאפשר בשעות כאלה כבר להזמין רופא הביתה בלי למשכן את כל התכשיטים שאין לי.

נאמר לי שהרופא יכול להגיע גם עוד שעתיים.  השעה היתה אחת עשרה בלילה.

אני כבר גוררת רגל מעייפות.  מחכים. בינתיים יועד נכנס לעוד אמבטיה רק עם מים ושמן לבנדר.  כולו מתגרד עד אימה וייאוש.  בכל פעם שמתגלה עוד שטח בגוף המוכסה פצעים חדשים ומגרדים הוא מגרד ומתלונן. אני אומרת לו בחמלה שאני מתארת לעצמי כמה הוא סובל ושהרופא עוד מעט יגיע.

אנחנו יושבים בסלון ובוהים בטלויזיה בתשישות.

הרופאה הגיעה באחת בלילה.  רופאה דוברת רוסית, מטושטשת לגמרי, ממלמלת 'תאק' כל שתי שניות.  מביטה ביועד, שואלת שאלות, מוציאה פנקס ורושמת.  'תאק' פה ו'תאק' שם.  הוציאה פנס, הביטה בפצעים במבט מלא השתאות.  אין לה מושג מה זה יכול להיות.  'לגשת לבית חולים עכשיו!' פסקה.

הגענו למיון ילדים.  מיד שאלו שאלות. הרופא שאל במבט כזה שאומר, ברור לי מה התשובה, אבל אני שואל בכל זאת: האם הוא מחוסן לחצבת? או בכלל...

התשובה שלי הפתיעה אותו והוא הביט בי.   לא, יועד לא מחוסן לשום מחלה.

התחילו חילופי דברים של למה זה כן טוב, למה זה לא טוב, מהם יתרונות החיסונים בעיקר.  אף אחד לא מדבר על החסרונות.  מילא. אני עייפה מדי

בשביל עוד התגוששות מול רופאים שהדיפלומה שלהם מקנה להם את הזכות

לזלזל בכל גישה אחרת ממה שלימדו אותם.   שיחפשו.

חשש לחצבת, אבל לא בטוח.  חסרים שני פרמטרים לחצבת.  פצעים בפה וחום.

לא היה לו בכלל חום!  החליטו לאשפז אותו למעקב. לוקחים דם ומשאירים 'ברנולה' בווריד. יועד מופתע וקצת כואב.  דומע קצת ואני מנשקת ומרגיעה.

אני כבר בקושי מרגישה את הרגליים מעייפות.  אן נרדמה בעגלה. מזל, כי אני כבר חושבת מחשבות שחורות מרוב עייפות. השעה שתיים וחצי בלילה.

יצאנו ממיון לעבר מחלקת ילדים.  רופא מקסים בודק אותו, שואל שאלות נוספות, לא לפני שראינו אותו בודק ב'גוגל'.. אין לי מושג מה בדיוק, אבל ברור שלאף אחד אין מושג מה בדיוק יש לילד. גם האחיות ביקשו להציץ בגופו.  מבטי תוכחה גם מצידן.  חיסונים. אלא מה?  לי כבר אין כוח .  מה, הוא לא מחוסן?

לא!!  עניתי בלי שום חיוך, בלי עניין לרכך לאף אחד את התשובה שלי.

זה השתיק אותן.  כוס אמק.  מרוב חיסונים, כולם שכחו איך נראות מחלות ילדים, שרובן עוברות בקלות יחסית.  נכון. יש סיבוכים ואף מוות.  אבל הכי מעצבן שבחרתי לקחת את האחריות, ואפילו לגשת לבית חולים במידה וצריך טיפול, ועדיין, בשנת 2008 אנשים ובמיוחד אנשי רפואה לא מוכנים לקבל את הצד השני של כל הסיפור.  בן זוגי שבכל פעם שהוא קולט שהולכת להיות התלהמות סביב הנושא, פשוט הפנה את כולם לאתרי אינטרנט המדברים גם על החסרונות שבחיסונים. הוא יותר סבלני ממני, בעיקר עכשיו כשאני כל כך עייפה. מפנה אותם ומנטרל את כל הויכוח.   נכנסנו לחדר. מבודד יש לציין. הכי כייף.

יועד לבד בחדר, בלי בכי של תינוקות וילדים שהוא בלתי פוסק שם במחלקת הילדים.  יהיו ברוכים הרופאים והאחיות שם.  מחלקה לא קלה, אבל בעצם איזו מחלקה כן?   אבא שלו נשאר איתו כמובן, לא לפני שהם מלווים אותי לאוטו, הוא מעמיס את העגלה, ואת אן הישנה שנת ישרים, חסרת דאגות למול הדרמה המתרחשת, ונוסעים הביתה.  הנחתי אותה במיטה ביחד איתי ונפלתי לישון בשעה חמש לפנות בוקר.

למחרת בצהריים, קמתי, ארזתי מלא דברים נוספים כדי לקחת לבית החולים.

יועד בסדר, היה ביקור רופאים. עדיין בודקים במה העניין.

ניגשתי לשם וישבנו שם במשך כמה שעות.  בינתיים הוסר החשש למשהו מדבק במיוחד, בעיקר שאין חום ושום דבר לא השתנה.  'פניסטיל' דרך הפה מרגיע את הגירוד.  הילד כבר מפעיל את כל החדר, מדליק ומכבה נורות, 'מתקן' מליון דברים "מקולקלים" בחדר, החלטתי להוציא אותו קצת משם.  חדר המשחקים המושקע ביותר שם, ריק מילדים.  יועד חוגג.

ברקע אני שומעת כבר דיבורים על רגישות לאנטיביוטיקה שהוא קיבל למחלת ה'שנית' שהיתה בשבוע הקודם.  מחליטים להחליף לו אנטביוטיקה ולהשאיר עוד יום למעקב.  הלכתי הביתה בערב לעוד לילה לבד עם אן.

בבית אני מתחילה להרגיש כאב גרון בצד ימין וכאב ראש הולך ומתחזק.

הנה לה אותה הדלקת הגרון השנתית שלי, הגיע סוף סוף, באיחור. החולשה של הגוף והעייפות המצטברת פתחה פתח לחיידק הסטרפטוקוק להדביק גם אותי.

קמתי חולה בבוקר.  למזלי, אחותי הקטנה באה לעזרתנו.  הכינה לי תה ולקחה את אן קצת איתה.  דיברתי עם יועד ואבא שלו וביקשתי שיבקשו להשתחרר עוד היום מבית החולים. אף אחד לא יעשה ניסויים עוד בבן שלי. לא יודעים בוודאות? בעיה שלכם.  בינתיים הפצעים הולכים ונעלמים, אין חום ואין שום טעם להשאירו בבית החולים, שהוא ה-מקום האידאלי להדבק בו בכל מיני וילדע-חייעס בשפע.

יאללה הביתה.

יועד התגעגע מאוד הביתה. הגיע.  כולו עדיין טיפה נפוח בפנים, ואני עם דלקת כואבת ביותר בגרון, ובתחושת חולי נוראית. אבל כולנו יחד בבית. וזה הכי חשוב.

הם יצאו משם ללא מכתב השחרור, שישלח בדואר. פחות או יותר הוגדרה ה'מחלה' שלו, כאלרגיה לאנטיביוטיקה מהסוג שהוא קיבל.  חצבת בתחת שלי.

היתה שם עוד ילדה עם משהו דומה, אולי לא עם אלרגיה לאנטיביוטיקה, אבל גם משהו שהרופאים לא ידעו מה הוא...  זה שעשע אותי. תפתחו ספרים מחדש!

המושג:  'המחלה החמישית' כבר התעופף באוויר, מחלה כזאת, שאין לה שם ואין לה מזור, אבל גם לא ממש מסוכנת. שויין.

עכשיו הכל בסדר.  יועד מתנהג כרגיל. נשאר עד סוף השבוע בבית.

מחר לגן. 

לאן יוצאת שן רביעית, שמאלית שלה, למעלה.

גם אצלה אובחן 'אטופיק דרמטיטיס', בעיקר בצידי הגוף, היכן שהידיים שלנו מונחות כדי להרים אותה, הפצעים היבשים להחריד, מציירים את האצבעות שלנו על העור שלה. מוזר ביותר.  בטח אי סבילות למגע. אבל צריך עוד לבדוק.

יאללה, שבוע טוב בינתיים.

זה התחיל ביום שישי.  הלכנו לקניות, יועד הסכים בקלות לשבת על עגלת הסופר (בד"כ אני מנסה לשכנע אותו לשבת). היה קצת מותש.  אחר כך רצה לרדת. הסתובבנו עוד קצת, אספנו עוד דברים ואז בקופה הוא אמר שהוא רוצה לשבת בעגלה של אן.  בד"כ הוא מתפנק ורוצה לשבת במקומה קצת, להזכיר לעצמו שגם הוא עוד קטן וגם לו מגיע.  אמרתי לו שאחרי שנסיים ניסע הביתה ויוכל לנוח.  המשכתי לאסוף את הדברים ממסוע של הקופה, אבא שלו עזר לו בינתיים להכנס לעגלה של אן. שכב שם, מותש. גמור. הסתכלתי עליו במבט מוזר. טוב.

הגענו הביתה והוא התלונן על עייפות. אמרנו לו שינוח אבל הוא המשיך לשחק כרגיל.  במעלית, בדרך לארוחת ליל שישי אצל סבתא, אבא שלו ואני הסתכלנו אחד על השני ופתאום הבנו שכולנו עייפים ברמה של פשוט לעזוב הכל, וללכת לישון עד הבוקר.

הלכנו לסבתא בכל זאת.  שם יועד סירב בתוקף לאכול ו"העליב" נורא את סבתא

שרק נדנדה לו שהיא הכינה לו שניצל במיוחד בשבילו.  לא עניין אותו כלום.

אחרי האוכל, הוא שכב על הספה, עם הראש על הברכיים של סבתא ונרדם תוך שהיא מלטפת את ראשו.  מוזר..  בד"כ הוא מרדים אותם ואותנו ביחד..

ניגשתי אליו ומתוך אינסטינקט נגעתי לו במצח.  יש לו חום.  המממ.. פתאום

הבנתי את כל העייפות של כל היום וחוסר התאבון. 

כשהגענו הביתה, הפשטנו והלבשנו פיג'מה, הוא הלך לישון בקלות (תענוג ).

בבוקר קם, ושמתי לב שיש לו קצת פצעונים מסביב לפה.  עיקמתי את האף, אבל מילא.  החום טיפה ירד וירדנו לפארק קצת.  סיכמנו שביום ראשון לא ילך לגן ונראה מה יהיה.   ביום ראשון הוא נכנס אליי לחדר אחרי ששמע אותי מתעוררת.

פתחתי את התריס, ועם השמש שנכנסה הסתכלתי עליו. ביקשתי ממנו להתקרב אליי. הסטתי את פרצופו אליי וראיתי שעכשיו הפה, הסנטר... הזזתי את החולצה, כל החזה, הרמתי את החולצה, כל הבטן, ובעצם כמעט כל הגוף מכוסה פצעונים פצעונים.   אמרתי לאבא שלו זהו. יש לו משהו. לרופאה.

חשבתי אדמת, אדמדמת..    הרופאה הסתכלה, יועד לא הסכים לפתוח את הפה, החזקתי לו את הידיים והיא פתחה קצת בכוח, הוא קצת נעלב ובכה.  אין ברירה.

חייבים לקבוע בעזרת כמה וכמה סימנים מה זה הדבר הזה. הגרון אדום מאוד, הלשון תותית לגמרי.  אמרתי לה שכבר כמה ימים הוא מתלונן על טעם רע בפה ושהוא מדבר עם ח' גדושה, כאילו יש דלקת.

אז זהו, שזה לא כאילו.  זה סטרפטוקוק שבמקרה שלו התפתחת ל'שנית'

או 'סקרלטינה'.   שויין.   אנטיביוטיקה בנוזל.  טעם לא משהו, בפעם הראשונה

הוא הסכים לשתות את זה. אמרתי לו שזה כמו יוגורט.  בפעם הבאה כבר לא הסכים.  הכנסתי את זה ל -אקטימל-.  אחרת אין מצב שהוא ישתה את זה.

זהו.  כמה ימים בבית.  עכשיו כולנו מסתובבים עם גרון טיפה כואב.

זה מדבק, בטח שזה מדבק.  רק שלמבוגרים זה יכול להתפתח רק לאנגינה.

לא זוכרת מה היא אמרה לגבי אן, אבל שנית בגיל שלה לא יכול להתפתח.

בכל מקרה נשים לב.

אם כבר אן, אז שן שלישית מתחילה לבצבץ והחניכיים שם למעלה נפוחים, אבל היא כמו בשיניים הראשונות וכמו אחיה לפניה, בכלל לא מתלוננת על כאבים כשהשיניים בוקעות.

אגב, משהו מצחיק לגבי הרופאה הזאת. היא מבוגרת, שנות השבעים שלה בטח. יש לה המון נסיון עם ילדים שלא רוצים לפתוח את הפה, ובכלל, לא רוצים באופן כללי.

כשהיא פתחה לו רק לשניה את הפה, היא קלטה גם את הגרון גם את הלשון.

ובדרך הספיקה לדחוף את המקל הזה שעושה משטח גרון, כדי לשלוח לבדיקת מעבדה (כדי לוודא סופית שזו אכן שנית).  זה הצחיק אותי.

בדרך הביתה אמרתי לאבא שלו שזה הזכיר לי את הסרט 'האלמנט החמישי'

אני ממש, אבל ממש לא אוהבת סרטי מד"ב אבל את הסרט הזה ראיתי כמה וכמה פעמים ואשמח לראות שוב. משעשע וחמוד. אפילו מרגש בסוף.

בכולופן, יש קטע שבו ברוס ויליס מציץ לחסר מלא טרולים ענקיים שהם בעצם סוג של אויב שעליו להתגבר עליהם, בדיוק לשניה. בשניה הזאת הוא הספיק לקלוט כמה מהמפלצות המגעילות האלה יש בחדר, כמה מהצד הזה וכמה מהצד השני..

אז זהו הרופאה הזאת למודת נסיון עם ילדים, שלא רק שהיא פתחה לו את הפה במיומנות כזאת, עם מקל ביד אחת, ומקל משטח ביד השניה, לקחה משטח וגם שמה לב לכל הפרטים בפנים, שזה היה באמת מעורר הערצה. 

אני מקווה שהוא ימשיך לאהוב אותה גם בהמשך..

בעצם..  שלא נצטרך.

רק בריאות.

כבר כמה ימים שאני מתרגלת עם אן כמה דברים שהפיזיותרפיסטית החמודה

אמרה לי לעשות.  התקדמות מינורית ביותר ולא בגלל שהיא חלשה מדי או קטנה מדי.  היא פשוט ילדה עם אופי!   לא רוצה ולא תגידו לי להתפך או לזחול.

תנו לי משהו ככה.. מפתה...   משהו ששווה לזחול אליו..   תנו לי איזה צעצוע אלקטרוני כזה שעושה צלצולים שווים או מאיר..  כאלה דברים.  

לא כל צעצועי הפלסטיק הדוממים האלה.  זה יש לי בשפע. זה לא מעניין..

כן כן, כמו..  הפלאפון שלך. אמא.  אליו אני מוכנה לזחול ועוד איך!

ובאיזו נחישות. זחילת פצוע בשלב זה. במאמץ רב.  עכשיו התחלתי להניח אותה על הרצפה. קצת פחות קר עכשיו.  אבל היא מוחה בבכי קולני.  

מוכנה לשבת על השמיכה, אבל לא על הרצפה.  איכשהו מוכנה לשכב על המיטה שלי. אני מיד מניחה רחוק את הסלולרי. היא קולטת ומיד מתחילה להתקדם לעברו.  קולות מאמץ, ג'יבריש ומילות עידוד שהיא אומרת לעצמה כדי להתקדם, לקראת הסוף היא מושכת את השמיכה כדי להביא אליה את המכשיר. היא לוקחת אותו בידיה, חוקרת, מסתכלת, שניה לפני שהיא מכניסה לפה, אני מגישה יד ומבקשת אותו ממנה. בד"כ היא מגישה לי כשאני מבקשת. אני מניחה אותו בצד השני של המיטה.  היא מיד מבצעת סיבוב על ציר ומתחילה שוב להתקדם

אליו.  וכך שוב ושוב. עד שזה כבר לא מעניין אותה.

שאר התרגילים, של לנסות להפוך אותה חצי סיבוב ושאת השאר היא תמשיך לבד, היא ממש לא מוכנה.  אפילו מתרגזת עליי.  לו היתה יכולה לזרוק עליי

כסא, היא היתה עושה את זה. אז לא ממש מתעקשת איתה. רק אם היא במצב רוח טוב, וגם אז, אני ממלאת טופס בקשה בשלושה העתקים, ורק אחרי חתימת נוטריון, היא לפעמים אולי אולי מוכנה לעשות איזה סיבובונצ'יק.

נו טוב. שיזדיין הרופא שרמז לי שאני מזניחה אותה בגלל שהיא עדיין לא מתהפכת.

חוץ מזה, כשהיא על הידיים שלי, היא כבר לא יושבת לה בשקט. היא מזנקת

לכל מקום ששם יש משהו שמעניין אותה לתפוס.  אין לה מושג מה אני צריכה לעשות כדי לאזן את עצמי מחדש כדי שהיא, הקטנה הזאת, תמשיך לשבת בבטחה ולא תעוף על הרצפה בהתרסקות על פרצופה המלאכי.

גם כשאני יושבת ליד יועד כשהוא הולך לישון, היא כבר לא רק יושבת עליי ו/ או יונקת. היא ישר מזנקת לכיוון המזרן שלו, נעמדת, קופצת, מתיישבת, מקשקשת, דופקת על המזרן, והוא אחריה, צחוקים, שיגועים ואיזה לישון ואיזה נעליים!

הבוקר כשהתעוררה, אמרתי לה: בוקר טוב. היא ענתה לי: פה-פה-פה.

חזרתי שוב: בו-קר-טוב.  ענתה: פה-פה-פה.

מוזיקלית הילדה שלי.  חוזרת על קריאות שלי, מוסיפה משפטים משלה.

מדברת. פשוט מדברת.

לילה טוב.

יועד, רוצה לאכול?   התשובה על זה כמעט תמיד היא לא.

אז אני עושה אחד משני דברים. או שאני מגישה לעצמי ואז הוא הוא קולט אותי אוכלת, בא ושואל אותי: מה את אוכלת?   וזולל איתי את כל האוכל...

זה גיל קשה מאוד באוכל.  קשה לתת לו ירקות נגיד.  כמו להרבה ילדים.

אז אני פשוט חותכת ירקות מכל הבא ליד, אבל לא סלט.  אלא חותכת פרוסות יחסית גדולות של ירקות ומניחה בתוך צלחת פלסטיק שלו שהוא אוהב.

אני שמה על השיש תוך כדי שאני עושה דברים אחרים.  הוא ממילא תוך זמן קצר יביא כסא לעמוד לידי ולעשות דברים אחרים לידי, כמו שהוא אוהב, וכך

הוא ישאל אם הוא יכול לאכול את הירקות, או שפשוט יושיט יד ויזלול ירקות

כאילו אין מחר..   .  משהו שלמדתי לא מזמן. לא לשאול.  זה ילד שעד שהוא לא גווע ברעב הוא לא יבוא ויגיד כלום. אבל הוא צריך קודם לראות. הוא אוכל קודם עם העיניים. כמו רובנו.  רק שלו צריך להזכיר שהוא צריך מזון לפעמים.

אנושקה.  כשהיא עליי ורוצה לינוק, היא מסתכלת עליי ועושה: הממ הממ הממ..

אחר כך היא מנקרת לי על החזה, מסתכלת עליי ושוב עושה:  הממ הממ..

אחח, אני אוהבת שהיא מתחננת קצת.. זה משעשע אותי ביותר.

בעיקר לראות כמה היא מתפתחת ולומדת לבקש.  והכל עם ג'סטות, חיוכים

מיוחדים, מרימה את הראש כך שהצוואר נחשף קצת וכאילו חושפת שיניים,

משהו קופי ומצחיק.  מתוקה להפליא.

כשהיא כבר יונקת, היא שורטת, צובטת, תופסת צמיג או שניים בבטן, לפעמים מתופפת עם היד השניה.  לפעמים מתרוממת בדיוק כשחלב יוצא, קולטת טיפה של חלב נוזלת, עוקבת אחריה במבט, ומנסה לתפוס את הטיפה, לפעמים צובטת את הפטמה בשתי אצבעות.   איך, איך הם יודעים להיות כאלה סקסיים התינוקות האלה?

שבוע וחודש נפלא לכולם!