אמא טריה

 - אן איפה הנעליים שלך?

 - אַדֵייע  (לא יודעת)

אחרי שהיא רואה שהיא עושה משהו שמצחיק אותי מאוד, היא אומרת:

א-פָּם?  טוב!

אבא לוקח את אן למקלחת.  שניה לפני שהיא נכנסת איתו, היא לוקחת אותי ביד ואומרת:

אמא, בואי איתנו.  ככה. פשוט.

כשרוחצים את הטוסיק המלכותי שלה באמבטיה, היא מסתכלת למטה ונפרדת:

ביי ביי קקי, תאאאאוווות!   (להתראות).

יועד הולך לישון, כבר מפהק ופוזל מעייפות, אוטוטו נרדם, אבל לא אחת כמו אן

תוותר על משחק איתו. היא ניגשת למיטה שלו ומבקשת:  עדי, בוא!    עדי, בוא.

יועד לוחש לה: לא אן, אני עייף.

כשהיא רוצה לראות לי איזה קונץ שהיא עושה:  אמא תיאיייייי!   אמא תיאייי!  (תראי).

השבוע הזדמן לי להיות קצת עם יועד לבד.

אבא לקח את אן לטיול.

הוצאתי אותו מהאמבטיה ברוגע, מרחתי לו קרם לחות בפנים בעיסוי עדין

הלבשתי אותו פיג'מה והלכנו לשחק משחק הזכרון.

היה רגווווווווע להפליא.

אף פושטקית קטנה לא באה לפרק לנו הכל

שום צוציקית לא באה להציק ליועד

או לבקש בדיוק עכשיו ציצי..

רגוע ונחמד פלוס שיחה נחמדה עם בני בכורי כפרעליו.

קשה לי לכתוב לאחרונה, למרות שיש הרבה מה לעדכן.

אז אולי פשוט אעשה את זה וזהו.

יועד עבר ניתוח להרחבת פתח השופכה, הוא היה משתין בקושי, כמו זקן עם פרוסטטה, משפריץ על כל האסלה

הקירות והרצפה.  הרבה כעס זה הוציא ממני עד שהבנתי שיש בעיה. יום אחד פשוט ראיתי שזרם השתן

הולך לכיוון אחר לגמרי וזאת למרות שיועד משתדל לכוון היטב.

קיצור, היו לי המון חששות.  אבל קראתי בפורמים על המון ילדים שעוברים את הניתוח והתוצאות נפלאות.

אז חתכו אותו בפעם השניה בחייו. והפעם פרופסור מדופלם, שבשבילו הניתוח הזה פשוט כמו צחצוח שיניים בבוקר..

עם יועד נותחו עוד שלושה ילדים. שניים קטנים ממנו ועוד אחד בן 7. בד"כ עוברים את זה ילדים קטנים יותר וזה הגיוני,

ככל שעולים על הבעיה ומתנתחים מהר יותר, הילד יבריא וישכח מהר יותר.

 ברור שהימים הראשונים היו קשים ליועד, שהשתין דם בהתחלה וכאב לו מאוד.

אבל מרחנו את המשחה שקיבלנו, ושמן אתרי לבנדר ומנוקה ישירות על החתך.

היום, שלושה שבועות אחרי, הוא בכלל כמעט שכח שזה היה. וזה משמח מאוד.

הפתח רחב הרבה יותר, והוא משתין כמו כל ילד בריא.

מה שכן, יותר קשה לי איתו.  אני מקווה שזה רק בגלל שזה גיל כזה. גיל לא קל בכלל.

הוא כועס המון. מסוגר המון. לא רוצה לעשות שום דבר. לגרום לו להתלבש נהיה פרויקט

לפעמים אנחנו פשוט נכנעים ולא יוצאים מהבית כמו שתכננו.

לא יודעת אם זה בגלל אן, שלוקחת ממני הרבה מאוד תשומת לב ולא מאפשרת לי כמעט

לשבת איתו אפילו לזמן קצר ביותר לשחק באיזה משהו. 

הרבה פעמים היא באה לידו, או לוקחת לו משהו שהוא בדיוק משחק איתו וזה גורם להרבה מתחים

הוא כועס עליה ודוחף אותה ממנו.

הנה, אולי אני כן עולה על הבעיה. 

זה לא רק הגיל הזה. זה גם בגלל אן.  

לפעמים במשך שעות יש צעקות וריבים של שניהם, ובכי שלה, ומבט די אשם שלו..

שהנה, הוא שוב התפרץ עליה או הביט בה במבט מצמית וזוכה למבטי אכזבה ממני.

קשה לי לראות את יועד, האח הבכור, מרביץ וצועק על אחותו הקטנה, שלפעמים

שומעת את יועד בוכה, כי הוא קיבל מכה נגיד, באה ומלטפת אותו ושואלת:  אה-קאה?  (מה קרה?)

ומוצאת את עצמה מועפת אל הרצפה בעצבים..

מנקודת מבטו הוא צודק לגמרי. רק שאין לו, בגיל שלו, את הכלים, להתמודד עם הניג'סיות שלה..

גם לי יש עוד הרבה מה ללמוד על ילדים.

אתמול חזרתי הביתה עם אן, ומצאתי את יועד ישן.  בשמונה בערב. ישן כבר שעתיים.

עכשיו, אני מכירה את הבן שלי. אילו הייתי נותנת לו להמשיך לישון הוא היה מתעורר סופית בארבע לפנות בוקר.

ולי אין שום רצון להעסיק ילד באמצע הלילה. לכן הערתי אותו. הוא כמובן לא רצה והתלונן.

התעקשתי, ולקחתי אותו איתי למקלחת.  לקחתי אותו די בכוח תוך כדי שהוא בוכה בכי תמרורים.

בכי כזה שהוציא הרבה ג'יפה החוצה.  בכי של הרבה מועקות בבטן.

ונסיון לברוח לי מהמקלחת.   מה לעשות, השתמשתי קצת בכוח והכנסתי אותו איתי

ומיד הרטבתי אותו במים, כך שאין לו לאן לברוח עכשיו. הוא רטוב.

הוא עמד שם ובכה. וחיבקתי אותו.  עד שנרגע. די מיד הוא התחיל לדבר איתי על ענייני היום

כאילו כלום.  ודיברתי איתו על זה שאם היה ממשיך לישון עד הבוקר, הוא היה מתעורר באמצע הלילה

ולא יודע מה לעשות עם עצמו. בלה בלה בלה.  

התלבשנו והגשתי לו אוכל.  אן ישנה בינתיים כך שבכל זאת בילינו שעתיים יחד.

עד שנכנס למיטה מול התנור. 

'יועד, אתה הולך לישון?'

'לא אמא, אני רק נח.....        חרררררררררררררררררררר...............'

עד הבוקר... 

אן כבר אומרת המון מילים, ואפילו משפטים קצרים בני 2-3 מילים, רובן משובשות, אבל אין אין

כמו הטעויות הקטנות האלה.

בקרוב אעדכן גם מילים חדשות.

כרגע אני צריכה ללכת לעשות הפסקת אש פה, וגם לארח עוד מעט.

שלום.