אמא טריה

ביום ראשון האחרון, בשעה 12:07 נשלפה מתוכי בקול בכי מחרחר מנוזלי רחם

ילדה יפה במשקל 3260 גרם.

בעודי שוכבת שם, חנקתי בכי, קצת מבאס לבכות כשאת שוכבת חסרת אונים

והידיים קשורות.  הבכי שלי הוא פרטי.

מספיק ראו אותי בוכה כשהכניסו את חומרי ההרדמה לגב התחתון, במשך זמן

שנראה לי נ-צ-ח!   רופא מרדים מכניס חומר, ואח עומד מקדימה מחזיק את שתי כתפיי שלא אזוז.   זה לא עזר להם.  כי רעידות הבכי הבלתי נשלט קצת הקפיץ

את כולי.  מזל שאמרו לי להרכין ראש.

אלוהים, זה היה מפחיד.

אחר כך שכבתי שם, מתמסטלת לאיטי מכמויות מורפיום שהחדירו לגופי.

בעע..  תחושה זוועתית להיות מסומם. בדוק!

עוד כמה ימי אשפוז מלאי כאבים, החל מהיום השני צריך לקום קצת מהמיטה.

זה לוקח בממוצע רבע שעה בכל פעם.  לקום..

אוכל תפל לא מזין, בדיקות אין סופיות.  בקושי ישנים כי כל כמה דקות

נכנסת מישהי לרוקן פחים, אחות למדוד לחץ דם, חום, או סתם מישהו לשאול שאלה.

הדבר הכייפי ביותר, זה שמביאים את הילדה להנקה והיא נשארה איתי רוב היום.

רופא נכנס בכל בוקר לבדוק תפרים, גודש בחזה ושאר עניינים, שואלים

שאלה או שתיים, כאילו את באמת מעניינת שם מישהו  (לא!!)  ויוצא כרוח סערה

עוד לפני שהספקת לקלוט האם יש לו משקפיים או לא..  (היתה גם רופאה כמובן)

הבדיקות שבאמת רציתי שיעשו, לא עשו, וגם לא התייחסו לפניות שלי.

בכלל, מדיניות הכסת"ח של הרופאים זה דבר לא יאמן.

אבל זה כבר לפוסט אחר.

בינתיים, יש לי ילדה מקסימה ועוד בן בכור שפתאום נראה לי ענק.

אפילו הריח שלו כבר מזמן לא של תינוק, ורק עכשיו שמתי לב 

אחריות גדולה.  מאוד.  

צריכה לשקם את הגוף.  אין לי כוח עדיין לעמוד יותר מדקה רצופה ולעשות דברים.

אמא שלי פה כבר שבוע, וזה מזל גדול.   נשלחה אליי מאלוהים.

תמונות, בקרוב.

שעבעס.