אמא טריה

אעשה נסיון לכתוב גם על דברים שעוברים עליי באופן אישי.

בשנים האחרונות, אני חושבת וחולמת המון על אישה שהיתה המורה שלי

בבית הספר היסודי. נזכרת בחלקיקי שיחות שהיו לי איתה, כשהייתי ילדה

ואיך שהיא הביטה בי ממשקפי המורה שלה. נזכרת בצחוק שלה, בפרגון שלה.

נזכרת גם בשאלה ששאלה אותי פעם, באיזה שיעור פרטי, ועניתי לה תשובה שלא סיפקה אותה, והיא שאלה אותי מכיוון אחר...

מדי פעם אני נזכרת באותה השיחה הזאת. לא זוכרת ממש את הבית שלה

כאילו הכל היה מטושטש. היה שם רק אותי. קטנה. ביישנית עד אימה.

כל מילה שהוצאתי מהפה אז הרגישה כאילו מגה-פון מוצמד לי לפה וכולם שומעים. ויותר מזה. כולם שומעים את המחשבות שלי.  פחד אלוהים.

ועד היום אני אוכלת את עצמי שלא עניתי לה לעניין כבר בפעם הראשונה.

"איך עשיתי לעצמי פדיחות..." 

ואני שואלת את עצמי, למה אני חושבת על האישה הזאת כל כך הרבה.

חולמת עליה כל כך הרבה בשנה האחרונה.

ואז זה היכה בי.

נשארתי אותה אחת. ביישנית עד אימה.  שכל כך זקוקה להכרה.

מצד אחד, זה נחקק אצלי כל כך חזק, שמרוב בושה מהעולם, נמנעתי

מלדבר, לעשות, לבצע, לחוות אלוהים. בעיקר לחוות.

איפשהו, היא ראתה אותי.  אני מניחה שהיו עוד מורות ש"ראו" אותי.

אבל משהו בה, ברוך שהיה בה כלפיי, שיוצר בי חשק לפגוש אותה. מאוד.

לגשת אליה ופשוט להיות. איתה. לידה.  לדבר איתה. אבל ממש לדבר איתה.

להגיד לה: זוכרת אותי? ברור שאת זוכרת. עכשיו גם תכירי. אבל באמת תכירי.

ורבאק. אני הרבה יותר טובה וחכמה ממה שאני משדרת.

אני עדיין ביישנית עד אימה. עדיין נראית ואולי משדרת את הילדותיות הזאת.

את השלב הזה שנשארתי בו. מחוּסָר הכרה.  הכרה אמיתית בי.

אני עדיין בורחת. וזה יהיה כך תמיד. לברוח. הכי קל לא?

לא להתמודד. לא. זה קשה. קשה מדי.

העולם הזה קשה מדי.  לא ממש מכיר ברבדים העדינים של הנפש.

זה מוזר מדי.  אני מהמתבוננים.  מאלה שיכולים להיות זבוב על הקיר ולצפות

בחיים שלי. בחיים של אחרים. הרבה מאוד זמן, עד שאני מעיזה להצטרף.

להגיד מילה. לנסות גם.

בכל פעם שאיזו מורה היתה פונה אליי ומבקשת שאקריא את שיעורי הבית, הייתי רוצה שהיא תמות באותו הרגע.  מישהו שאל אותך?  ביקשתי לקרוא?

מה את רוצה ממני? למה אני? אם הייתי רוצה, הייתי מצביעה (בעצם לא).

זה דרש ממני הרבה יותר מאשר להקריא.  זה דרש ממני להתבטא, להשמע.

שלושים ילד ומורה מקשיבים לניואנסים בקול. מסתכלים עליי.

ואני הייתי רוצה לברוח.

אני מניחה שתמיד ארצה לברוח.

קלת רגליים אבל תקועה באדמה.  אוהוהו כמה משפטים פה הם רבי משמעות הלילה...

אלף כבאים לא יצליחו...  ואלף פסיכולוגים/מטפלים שונים ומגוונים, לא יצליחו

לשכנע אותי להשאר פה. ולא רק בפיזי.

אבא של יועד מרדים אותו בחדר (בעקרון, מנסה להרדים, תוך שיועד מהנדס אותו: עוד מים.  פיפי.  עוד מים. פיפי..  אמא אני רעב.   אבא, אתה יודע ש...     ועוד כהנה וכהנה נסיונות. הכל כדי לא לישון),  אני בדיוק מתיישבת קצת לכתוב פה.  רוצה לכתוב כמעט כל יום, כל יום יש משהו חדש, במיוחד עם אן, אבל לא יוצא לי.

כשכבר יש זמן, זה מאוד מאוחר בלילה, וכל ההשראה שלי כבר נרדמה מזמן.

אז כשהוא מנסה להרדים אותו, אני שומעת את אן זוחלת לכיווני.  נעצרת במסדרון.  היא קוראת: א-דה!

אני עונה לה: אן בואי אליי.  אני מציצה עליה, והיא בחיוך ענקי מציצה עליי מקצה המסדרון.  ומתחילה לזחול אליי

במרץ.  היא כבר התחילה לזחול גם זחילה רגילה, זחילת שש, או איך שזה לא נקרא, אבל כשהיא רוצה "לרוץ", היא חוזרת לזחילת הפצוע המוכרת והנוחה לה ביותר.

היא טסה אליי, אני מסתובבת אליה עם הכסא, היא מגיעה למרגלות הכסא, מתיישבת, מושיטה ידיים.  לוקחת אותה, מסניפה את צווארה המזיע קלות (זו אני או שהלחות כבר פה?).

היא מסיטה לי את החולצה, ולקוחת ציץ.   זהו.  אפשר לכתוב.

אין הרבה לשמחתי מה לספר. היינו בבדיקה קצרצרה אצל רופאת השיניים המקסימה.

כמובן שהכסא הפחיד אותו קצת, אז התיישבתי עם יועד עליו, תארתי ליועד, מה קורה בכל שניה, משל הייתי קריינית בלונה פארק. הנה, תראה איך אנחנו עולים עם הכסא, הופה!

המנורה מאירה לך בתוך הפה.    וואוווווווווווו תראה איזו מראה קטנה יש לה.  היא רואה לך את כל השיניים.   לא חלפה דקה והרופא ההכריזה:  הכל בסדר. 

מה?  באמת?  שום חורים?  כלום כלום?   וואלה?   איזה כייף!!

בדיקה הבאה בעוד חצי שנה.

עם אן דווקא היינו לפני כמה ימים באותה המרפאה, אצלה החניכיים העליונים מעל שן אחת  היו קצת נפוחים ואדומים. כאב לה מאוד. אבל אין הרבה מה לעשות, יעבור. אין טיפול מיוחד לזה.

אפשר לשפשף עם ג'ל לשיניים. הוא נתן מרשם, אבל מעדיפה להמשיך לצחצח לה בעדינות עם הג'ל שלה  (weleda), יותר בריא לה בלי כל הכימיקלים האלה.

זהו פחות או יותר.

היא זוחלת במרץ, תוך כדי אמירת: אה-הא, אה-הא, אה-הא... לפי קצב הזחילה.

כאשר אני מבקשת ממנה נשיקה לאמא: היא מגישה לי את הפה הפתוח שלה לנשיקה.

כשאני נותנת לה משהו ליד היא אומרת: תה-תה, גם כשהיא מגישה בעצמה היא אומרת תודה.   כבר לא חדש, אבל קסום בכל פעם מחדש.

היא מוחאת כפיים כשהיא שומעת: כל הכבוד לאן!  או שהיא רואה אנשים בטלויזיה מוחאים כפיים, היא מזדהה ומצטרפת.

כשרק מתחילה מוזיקה, היא מפסיקה הכל, מתרוממת ורוקדת.

היא יוזמת משחקי קוקו.  משמיעה צליל גבוה ומשתנה בקול שלה, ומתחבאת מאחורי הוילון באמבטיה, או מאחורי דלת.  החיוך שלה ממיס, והיא הכי אוהבת את אמא. 

יום הולדתי השנה עבר בשקט יחסי, אפילו בעצב מסוים. תוכניות מסויימות שתוכננו עבורי נתקלו בחומה של רגרסיה.  אבל הבנתי איפה אני נמצאת ומה חשוב באמת. הבן זוג שהתאכזב כי רצה לחגוג לי חזר הביתה ואני נשארתי באילת, דבר שהיה שטות גמורה (נורא רציתי להשאר עם אמא באילת, אבל לאמא יש חיים משלה די מזמן, ואני כבר לא ילדה קטנה גם אם ילדת יומולדת).

ליל הסדר היה עם אמא, קראנו את ההגדה באופן חלקי ביותר, אחרי שיועד

עשה סצנות שהוא בכלל לא רוצה לקרוא את ההגדה, או להתלבש או בכלל לצאת מהחדר שבו ישַנו.  כל טקס/חג/יומולדת מלווה בחששות, איך יועד יגיב.

הוא כל כך אמא שלו שזה לא יאומן.  רק שכשאני הייתי בגילו, אירועים משפחתיים בד"כ מאוד אהבתי למרות שרוב הזמן רציתי לקבור את עצמי בכל פעם שאיזו דודה התייחסה אליי ושאלה שאלות. האמת, שעד היום אני קצת נבוכה מיותר מדי תשומת לב עליי.    אז הוא, פשוט מנסה להמנע מלכתחילה ממפגשים שמחים מכל סוג שהוא (לא משתתף בגן כל כך, לא מוכן שיאפרו אותו בכל מיני הפעלות, לא כיפה בליל שישי בקידוש, לא חוגג ימי הולדת).

בבית אחר כך, הוא מדקלם את כל השירים שהוא שמע, או משפטי המפתח שהגננות אמרו ודברים שילדים אחרים עשו. הוא מהמתבוננים. כמוני בדיוק.

 מה עוד היה לנו? אן שנהייתה פתאום מאוד גדולה, אוטוטו לה יש גם יומולדת שנה.   שנה!   

עכשיו כבר זוחלת, מתיישבת לבד, עומדת בעזרת הידיים על שולחן או ספה וזזה ממקום למקום בכל הבית.  זה הזמן הכי מסוכן.  כל דבר לוקחת ליד, נופלת בקלות (לשמור על הראש!) עוד מכניסה כל דבר לפה, וכשאני מבקשת ממנה שלא להכניס לפה, היא מסתכלת עליי בארשת רצינית, מוציאה מהפה ומגישה לי.   תינוקת מבוגרת.    וגם מאוד רגישה לקול שלי, ובעיקר לניואנסים. מזהה רכות או כעס  (לא עליה כמובן).  אצל אמא, היא נורא התלהבה מבוטן (כלבת פינצ'ר למי שלא מעודכן, שהיתה שלי פעם). והרבה פעמים קראה לה בקולות גבוהים כאלו, כאילו נתקלה בגור כלבים בן יומו שצריך לעטוף ולחמול עליו, וכשבוטן הנוירוטית העיזה להתקרב אליה, אן נגעה בה ומיד לקחה את היד כאילו נכוותה ממים רותחים.  אבל היה זה מאזן אימה משעשע בין שתיהן.

אן כרוכה אחרי יועד, וכל דבר שהוא עושה או אומר מיד מוציא ממנה קולות התלהבות וצחוק, זה לא ממש חדש. מה שכן, זה שאם הוא שותה מים בבקבוק, היא רוצה את שלו, גם אם לה יש בקבוק משלה. כנ"ל לגבי צעצוע, וכל דבר בעצם.  עכשיו המבחן הוא שלו.  בד"כ הוא מסרב לתת לה, אבל לפעמים הוא נותן לה את שלו ולפעמים הוא נותן לה צעצוע אחר במקום זה שהיא רוצה, רק שתניח לו בשקט.

זה הזמן שאני כבר מותשת מכל היום. הילדים בין זמן השינה עם האבא המותש גם הוא (בין עבודה והדו"ח השנתי שלו. בעע) ואני קצת גונבת זמן יקר כדי לעדכן פה ולפתוח מייל או שניים. והגב התחתון שלי צורח:  מיטה!  מיטה!

יאללה, שלוש תמונות שהספקתי להקטין על מנת שאוכל להכניס לכאן.

פוסט יומולדת (של אן) ועוד תמונות בקרוב.

עם גלידה

וארטיק

והחייכנית שלי