אמא טריה

היום יועד הולך לגן בפעם האחרונה בחייו.

תמיד היה לי שיער ארוך.

בכל פעם שאן מתיישבת לאכול, אני לוקחת גומיה עבה לשיער ואוספת לה אותו ברוך.

או הרוך שסבתא היתה אוספת את שיערי לצמה ארוכה, כשהייתי עומדת מול הכיור הישן והשבור שלה

ורוחצת את הכלים של ארוחת הצהריים של שתינו.

ארוחות פשוטות שהריחות והטעמים שלהם לא יחזרו לעולם.

היא לא היתה אשה רכה, חמה ואוהבת.

בדיוק ההיפך.

ילדות קשה הביאה אותה למצב של קושי בהבעת רגשות.

חיים של שקרים, והסתרות.  תמיד הסתירו מפניה. כמעט הכל.

לא ברור למה.

אולי כי חשבו שאותה הילדה החירשת היא גם מפגרת..

אני לא הבנתי ספרדית. והיא לא ממש הבינה עברית...   מילה פה מילה שם. והיא היתה חירשת.

אבל תיקשרנו נהדר.  הרבה ידיים, הרבה שפת גוף, הרבה הבעות פנים.

כל כך מתגעגעת אליה.  למשחקי הדומינו המשותפים. 

הכי מצחיק אותי, שבכל פעם שהייתי מחבקת אותה, זה היה כאילו מחבקים אותה בפעם הראשונה

היתה הודפת אותי במן זעזוע. ועושה פרצוף של 'תעזבי אותי באמא שלך'.     

אבל הייתי מתעקשת, עד שהיתה מתרצה ומחייכת.

היא לא חוותה חום מעולם ממשפחתה. גם לא העניקה מי יודע לשתי בנותיה.

סבא שלי היה אדם חם. מעניין אותי לדעת איך הסתדרו ככה, איש חם ואשה קרה.

בטח היו הרבה צחוקים.  (כך אני מעדיפה לחשוב).

אני מרגישה אותה לידי.  כל הזמן.

חיים חדשים.

תמונות חדשות.

קשיים

הסתגלות

עם מבט קדימה וכמעט בלי תופעות אלרגיות יותר.

ככה זה כשהנשמה נושמת.