אמא טריה

בן זוגי הוא יועץ רוחני. יש שם נומרולוגיה, אסטרולוגיה, כירולוגיה, קבלה ועוד..

באה מישהי לייעוץ היום.

היא ממתינה על הספה בסלון, בזמן שבן זוגי יושב לאכול בחדר עבודה ויחד עם יועד מרכיבים מאוורר חדש.

אני יושבת במטבח וקולטת אותה מתבוננת בי.

מסתכלת.

מסתכלת.

"הכל בסדר?"   שאלתי בחיוך.

"כן כן, אני פשוט מתלבטת האם את אשתו, או הבת שלו..."

"ומה.."  שאלתי אותה, "מה נראה לך, שאני אחותו של הילד הקטן שמסתובב פה?"  

"לא, לא יודעת, אני מסתכלת פה בתמונה של שניכם  (תמונה זוגית) ואת באמת

נראית קצת דומה לה..."

"אני צעירה ממנו בסך הכל בשנתיים וחצי"

(היא פוקחת זוג עיניים נדהמות)

אני בת 36 ..   סיננתי לעברה והמשכתי לאכול את פרוסת הלחם עם שוקולד פרה..

מוקדם יותר כשאן נרדמה, התגנבתי בלאט עם קוצץ וגזזתי לה ציפורניים כמעט בלי שהיא תרגיש, אמנם פיתחתי שיטה מהירה לקצוץ לה גם כשהיא ערה, אבל זה עובד עליה בדיוק עד האצבע השניה, אחר כך היא מתחילה להשתולל ולסרב לתת לי להמשיך.  גזזתי לה צ'יק צ'ק ואז לקחתי מספריים ובשלוש איבחות, קיצרתי לה את הפוני ממש טיפה, כדי שלא יכנס לה שיער לעיניים.

לקח לי בדיוק 5 דקות. לו היתה ערה זה היה גם לוקח הרבה יותר זמן וגם מסכן אותה.

אז מה אתכם הורים יקרים?

איך אתם עושים זאת?

(או שאני לא פה חודש, או פעמיים ביום . . .)     

יש לי כאלה דפיקות לב שאני מרגישה שאני על סף התקפת לב..

נושמת נשימות עמוקות כל כמה דקות ובא לי להתעלף בערך כל שתי דקות.

אז אני קצת מושבתת.  לוקחת את החוברת של יועד וקוראת לו כדי שנצבע ביחד.

הוא לא רוצה, אז אני שמחה וצובעת בה בעצמי.

או שאני נתקלת באחת התוכנות הלימודיות של יועד אחרי שהוא ירד מהמחשב לרגע ושכח לחזור..  ומשחקת באחד המשחקים שם..

זה רק מראה לי שאני צריכה לקחת קצת פחות אחריות על כל העולם ואשתו ולעשות דברים של כייף נטו.  בלי לחשוב.

בלי כלום.

סתם כלום.

והנה

כדי לשטוף את העין השמאלית:

רבאק.  כן כבר שלושה שבועות שהיא מדדה לה כמו פינגווין. בצעדים מדודים, ידיים צמודות לגוף, מאזנת נפילות פוטנציאליות בעצמה..

(פשוט אין לי זמן לכתוב!!!)

החליטה שבא לה כבר.  בלי עזרה ובלי טובות.   יום אחד קמה מהמזרון הנמוך

מתחת למיטה של יועד על שתי רגליים ויצאה בהליכה מהחדר.

ואני כולי התמוגגות.  כמובן שהיו נפילות על הטוסיק, אבל מאז היא חוצה את

הסלון (הדי גדול) בלי בעיות (כמעט).  

אתמול, בדרכנו לקחת את יועד מהגן, ביושבה על העגלה, היא ראתה חתול

ואז עשתה: אההההההה צווחני כזה.  שאמור להשמע כמו יללה, או אמור להשמע כמו צליל כזה שאומר: אמא, אני יודעת שזה משהו כזה שעושה קולות, רק לא יודעת בדיוק מה השם של הדבר הזה ולא יודעת איזה קול.

רק יודעת, מתוכי שצריך לעשות מן קול כזה כשאני רואה את הדבר הזה.

מעולם לא לימדתי אותה שכשרואים חתול, לעשות מיאהו..

(היא בדיוק עכשיו מפעילה צעצוע שעושה מיאווו איך שכותבים את זה)

יש בה ידיעה פנימית לגבי כל מיני דברים. מדהימה אותנו.

מאז אתמול כמובן, אני שואלת אותה איך עושה חתול, והיא עונה באותה הצווחה הזאת.   מיד לימדתי אותה איך גם עושה כלב והיא התגלגלה מצחוק.

שתי שיניים נוספות יוצאות.  באופן יוצא דופן אני חושבת.

לא שתיים באותו הצד כמו שהיה עם השתיים העליונות והשתיים התחתונות.

אלא אחת למעלה ואחת למטה.  מוזר..         כשהחמישית יצאה, היא כאבה מאוד, עברה יומיים של ריור בלתי פוסק ויללות של כאב, ואז באחת, זה פסק.

כל החלפת החולצות והכאב.  יצאה שן. השישית יצאה בלי סימנים יוצאי דופן.

היא עושה שלום, כשאנשים הולכים, מוסרת נשיקות באויר ובכלל ילדה מקסימה

שאוכלים אותה ואת בשרה הרך והבשרני.

אה, היא יודעת להגיד תודה בכל פעם שהיא מקבלת משהו, או בכל פעם שהיא רוצה משהו, היא מצביעה ואומרת תודה תודה...  עד שהיא מקבלת אותו.

אבא שלה אומר לי שהצליחה לי המילה הזאת, שלימדתי אותה.

נסיכה מחונכת.

טוב, היא גם יודעת לקחת בלי לשאול.  במיוחד את כל מה שיועד משחק איתו.

זה מעצבן אותו יופי יופי.   אבל היא רוצה בדיוק את מה שהוא לקח.

וגם הפוך לגביו.

יועד עושה לי בית ספר גבוה מאוד.

בשבועות האחרונים, זה הרבה מאוד דווקא, הרבה כעסים ואלימות מצידו.

בסוף השבוע האחרון כל כך כעסתי עליו שמאז, אני עם דפיקות לב ודופק לא סדיר, לפחות באופן סובייקטיבי.  זה מקשה עליי את החיים מאוד.

מאז אני נושמת קצת קשה ועמוק כל כמה דקות.

יתכן שאצטרך עזרה בקרוב. בשביל שנינו.

ברור שזאת תשומת לב שהוא לא מקבל כמו פעם.  הכל סביב אן.

צריכה למצוא זמן רק בשבילו. חייבת.

ואין לי חשק לדבר על זה.

יאללה שלום.