אמא טריה

המתוקיתה הקטנה כבר צוחקת, ורק מניחים אותה מול הפנים , היא גונבת את המבט שלנו ומחייכת חיוך ענקי שבא לאכול אותה ככה, בשלוק אחד.  ואז היא משמיעה קולות ומדרבנת אותנו להמשיך להצחיק אותה. וכך נמשך מאזן הצחוקים והחיוכים האלה עד שלמישהו כואבות הלחיים.

כשהיא יונקת, וכולה מרוכזת באכילה, מספיק שאגיד מילה או אשמיע איזה קול, היא מיד עוזבת את הפיטמה ומסתכלת עליי, בוחנת את הפנים שלי שלפיהם היא מבינה האם אני רגועה, כעוסה או סתם.  בד"כ היא זוכה לחיוך ומחייכת בחזרה ושולקת לעצמה את הפטמה שוב.  לפעמים אני קוראת ליועד. כשאני שוכחת איזה יצור רגיש יש עליי. היא נבהלת מהקול, מסתכלת עליי, מעקלת את הפה לבכי, עוד בלי לבכות..

רק כדי להגיד לי: אמא, נבהלתי קצת. דברי חלש!   ומייד זוכה לאלף נשיקות. הפשפושית.