טוב, הגיע הזמן להגיע לנושאים כואבים. אני לא יודעת לכתוב הקדמות ולכן פשוט אספר.
יש לי ידיד נורא נחמד, ונורא פנוי, ושלא נמשך אליי, ולכן מטבע הדברים אמור היה לההפך ליזיז שלי.
(מטבע הדברים שלי, לכם זה בטח לא נראה כל כך ברור מאליו)
אנחנו עדיין ידידים נורא טובים והוא אפילו עוזר לי עכשיו בבלגן הענקי שאני עוברת, ומגיע לתל אביב לבקר אותי למרות שהוא גר במגדל העמק, ותמיד מביא דברים קטנים שחסרים לי. הרבה מאוד אנשים שאני מספרת להם על מערכת היחסים הזו טוענים שהוא מאוהב ולא יודע להגיד את זה ו"איך את לא רואה את זה?". נורא כואב לי לספר להם, אבל אם גבר מסרב במפורש כמה פעמים לקשר רומנטי עם בחורה - הוא לא מאוהב בה.
אז בהנתן הדחף המיני שלי, הזמינות שלו והבטחון שלי בו, הוא מועמד נפלא לספק את הדחף הנ"ל.
אבל יש בעייה קטנה.
בעייה קטנה שלא מזדקפת ונהיית גדולה.
בעייה קטנה ורופסת.
(לוקחת נשימה גדולה.... מנסה לא לסיים כאן את הקטע מרוב מבוכה)
(אילו מרגי הייתה כותבת את זה, היא הייתה מתארת בפרוטרוט רמות שונות של מבוכה לצלמית כלשהי)
נתחיל בזה שהוא בן 27, נמשיך בזה שניסיתי כל מה שאני יכולה, עד שכאבו לי הלסת והידיים, ונגמרו לי מאגר הפורנו ובעיקר הרעיונות. נעבור גם על זה שבדרכים אחרות ולא ממש מרגשות כמו מין אמיתי, שנינו גומרים. לא הרבה, אבל גומרים, וגם זה משהו.
נסיים בזה שהוא ממשיך להתעקש לנסות לחדור. אה כן, וזה נורא מתסכל. ופוגע באגו. ומתסכל.
ביום שישי הוא הגיע, נחוש בדעתו לנסות שוב. זה לא עבד. הוא ניסה שוב. זה לא עבד. אני נהייתי שוב מתוסכלת וניסיתי לשתוק ולתת לו לנסות שוב. זה עדיין לא עבד. ואז קרה הדבר שהיה אמור לגרום מזמן: התפרצתי עליו ואמרתי לו לא לגעת בי יותר.
אני מתביישת על זה, כי אני יודעת שכואב לו ומביך לו ועצוב לו. אבל אני כבר לא יכולה. הייתי מסביב לבלוק כמה פעמים, ועם אף גבר אחר לא קרה לי דבר כזה. אני רגילה שעוד לפני שאני מתפשטת או אפילו שולחת יד, זה עומד, ואפשר לחתוך לתחלס, לספק את הדחף המיני, להעלות לעצמי את האגו ולרשום עוד חור בחגורה.
אבל כאב לו ואני לא יודעת מה לעשות. מצב אחד זה מתיש נפשית להעמיד לו, כי זה פוגע ברקורד שלי, ובאגו שלי כאישה, ובסוף אני גם לא מספקת שום דבר. מצד שני הוא ידיד שלי ואכפת לי ממנו, ואל מול הפחדים שלו שזה יפריע במערכות יחסים רציניות, והכאב שלו על שיש לו בעיות של זקנים, אני מרגישה אשמה על שאני לא עוזרת לו יותר.
טוב נסיים כאן, למרות שיש עוד מה להגיד בסוגייה, ויש דברים שלא פירטתי, ואפילו לא נגעתי בשאר הדברים שקורים בחיי.
פשוט אפילו לכתוב על זה לוקח כוחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
