ימים שחורים עוברים על נס ציונה, אני פשוט לא מוצאת מילים אחרות לתאר את זה.

ורועי שנכון שלא הכרתי אותו כל כך, אבל בכל זאת קצת, ילד בן 15 וחצי שהולך לישון ולא קם, למה? ואיך? ומה לעזאזל לא בסדר בעולם הזה? ואיפה נעלם הצדe? ולמה ילד כל כך צעיר צריך ללכת מאיתנו בלי שהוא עוד הספיק לחוות כל כך הרבה ממה שנשאר לו?

יהי זכרו ברוך.

והנס ציונים, איך כל פעם אני רואה עד כמה שאנחנו עיר מיוחדת הרי בשמחה אנחנו אחים ובעצב אנחנו אחים, ונכון שזה נשמע מושלם ואולי קצת בנאלי, והרי שזה לא באמת ככה בכל דבר, וגם פה יש צביעות ויש רוע כמו בכל מקום, אבל יש משהו באחדות של העיר הקטנה והמדהימה הזאתי שרואים בעיקר ברגעים הקשים והמשהו הזה מחמם לי את הלב, המשהו הזה הוא מין חיבוק אינסופי וללא מגע, חיבוק שכולנו עוטפים בו את מי שזקוק לו. נס ציונה העיר הכל כך מדהימה הזאתי.

ימים עברו, הבנות בבראשית, קצת לבד? אולי קצת שקועה בתוך עצמי וזה לא ממש טוב.

ילדה שתדעי שאני תמיד בשבילך ואת תעברי את זה, קבלי ממני את החיבוק הכי חזק שקיים, אני אוהבת אותך, ואת פשוט לא מבינה עד כמה.

שחזרנו מפיני ואייל ברביעי בבוקר, אני תאיר ויהב, מצאתי את עצמי מתלוננת כל כך הרבה, זאת באמת לא הדרך לקחת את החיים, פשוט צריך להנות מהם.

ואני יודעת שקצת קשה עכשיו, והעומס של השיעורים, והחוסר כוחות הזה שכולנו התחלנו בו את השנה, מתגעגעים לחופש הגדול, מתגעגעים לחופש המוחלט שכבר התרגלנו אליו, ועכשיו הרי שגם חופש הוא לא חופש. אני זוכרת שאני ועינב דיברנו על זה שאנחנו מרגישות שאנחנו מבלות בלי סוף, שפוט כל הזמן מבלות, ועכשיו... איפה זה ואיפה המציאות?

ושוב אני מוצאת את עצמי מתלוננת, ותאמינו לי שאני שונאת את זה.

הסיפור שלי הוא מתקדם לאט לאט.

ספירי אני אוהבת אותך ילדה.

רונקי