ניתקתי עכשיו שיחה עם אושרת - ידידה טובה שלי מהבסיס. טובה עד כמה שאפשר להתקרב לאנשים שם במצב שבו אני נמצא עכשיו... לרוב האנשים שם (משמע, כולם חוץ מליאור) אני נותן להתקרב רק עד רמה מסוימת. זה בעייתי ודי חבל, אבל אני אחיה...

בקיצור, אני ואושרת נורא התחברנו לאחרונה ואני שמח לאללה. ומה הפואנטה? השיחה שלנו.

בדיוק סיפרתי לה כמה שאני שמח.

טוב לי.

יש המון דברים קטנים שיכולים להרוס לי, יש גם דברים גדולים שיכולים להרוס לי, אבל אני נשאר שמח.

והפעם זה גם שונה. אני עם אור בעיניים. אני מחייך חיוך אמיתי. אני באמת מאושר.

והפעם זה בלי מחשבות על הסוף. אין לי את התחושה, או יותר נכון, את הפחד שזה זמני.

אני לא יודע אם אי פעם הרגשתי ככה, אבל אני מקווה שאני אמשיך.

פעם לא ממש האמנתי בהזדמנות שניה.

עכשיו כל כך כן.

ואחרי משהו כמו שנה וחצי שלא סיימתי פוסט בשורה הזו - הולך לישון עם חיוך על הפנים. =]