כרונולוגיות

עשיתי חתיכת סיבוב. 

בכלל, כולנו. 

מהאנונימיות הגענו, מהתהומות של הצ'אט והפורומים עד הישראבלוג שם איש לא ידע את שמנו אלא אם התעקשנו לספר אותו. 

ואז כפו עלינו להזדהות, להכניס לכאן את העולם האמיתי הארור. 

הערסים באו. 

ואז הכל נעשה מציאותי להחריד, ואמיתי ובעל השלכות. 

מניח שזה טוב

אבל זה מבאס שאני לא יכול פשוט לכתוב בלי שמישהו שאני מכיר יבין וישפוט. 

אלא אם מישהו מנוי לבלוג הזה ויראה את ההודעה הזאת. אולי מישהו שאני מכיר. 

פתאום מרחוק - הבלוג עודכן. 

אללי. 

טוב אם יש נשמה אבודה כזאת אני מבקש - לא ליצור איתי קשר עין. 

היום צליל של מטוסים העיר אותי, כיון שהם מתכוננים לקראת מטס יום העצמאות. ולשבריר שניה לרעש הזה היה טעם כל כך מתוק של פעם כי באשדוד לפעמים מטוסים היו מעירים אותי בזמן שהם יוצאים להפציץ. ולשבריר של שניה חשבתי שאני ישן לעצמי בסלון ושאמא שלי עושה רעש במטבח ובחוץ יש מטוסים. לשניה חייתי את זה. כאילו זה קיים. כאילו זה באמת התקיים. 

אני מנסה לצאת עם מישהי שמעלה תמונות של עצמה בוכה בטוויטר. זה כל כך עצוב שהיא רוצה שהדבר חסר הפנים הזה יחבק אותה. אני נאלץ לכתוב את הרגשות שלי במגירה הקיברנטית שאיש לא יקרא - בלוג.